24 ספטמבר 2019 | 06:20 ~ תגובה אחת | תגובות פייסבוק

“אד אסטרה”, ביקורת

“אד אסטרה”. אבינו

אד אסטרה” – “עד הכוכביםבלטינית, ולא סרט על איש בשם אד משווק כסרט המדב של בראד פיט, והוא אכן כזה. אבל כדי לכייל ציפיות לקראתו צריך לשים לב שזהו למעשה סרט המדב הראשון של הבמאי גיימס גריי. הצירוף “סרט מדב הוליוודי” עשוי לגרום לנו לצפות לאפקטים, אקשן והרפתקאות אבל עם גריי בתפקיד הבמאי והתסריטאי עלינו לצפות מראש ליצירה איטית ומהורהרת יותר, שבה הסיפור אינו העיקר.

גריי, יהודי ניו יורקי עם שורשים אוקראינים, הוא במאי מרתק שעובד בקצב מתון. שלושת סרטיו הראשונים – “אודסה הקטנה“, “רחובות מושחתיםוהלילה הוא שלנו” – היו סרטי פשע שמוקמו בעולם המאפיה הרוסית בברוקלין. לא סרטים אחידים ברמתם, אבל שלושתם הציגו יפה את כשרונו של גריי לעשות סרטים אמריקאים שנראים צרפתיים. כלומר, גריי לא מתעכב על הסיפור, אלא על הטקסטורה שלו. העלילות שלו הן כמו ראשי פרקים של סרטי זאנר שכבר קיימים על המדף, אבל הוא מתבונן בהן מנקודת מבט ייחודית משלו, עם בחירות לא שגרתיות באופן בו הוא ממסגר את הגיבור וההתרחשות סביבו. האופן שבו הוא מצלם את ההתרחשות משמעותי יותר מההתרחשות עצמה.

חשוב לזכור את החיבה של גריי למופשט ולפיוטי, כדי להבין שאד אסטרהיותר קרוב באופיו לקולנוע של טרנס מאליק מאשר לקולנוע של גיימס קמרון. זה לא החומר שממנו בנויים שוברי קופות, אבל זה מאותם סרטים שעובדים כמו אינפוזיה: מטפטפים את עצמם באיטיות לתוך הוורידים וממשיכים ללכת אתכם ימים אחר כך. דמיינו מפגש בין סולאריס“, בגרסתו של סטיבן סודרברג, ובין האדם הראשוןשל דמיאן שאזל, ותסתנכרנו לסרט חלל שבו עיקר המסע מתרחש בראשו, תודעתו ונפשו של הגיבור, ולא באירועים החיצוניים שקורים לו בדרך. עם טומי לי ג’ונס ודונלד סאתרלנד בתפקידי משנה, “אד אסטרה” הוא למעשה סרט שהנושא העיקרי שלו הוא זקנה וההתמודדות איתה.

שניים מהמוטיבים הבולטים בסרטים של גריי מקבלים כאן את התפקיד הראשי: אבהות והגירה. גריי, שהזינק את הקריירה הבינלאומית של מוני מושונוב בסרטים הלילה הוא שלנוושתי אהבות“, מלהק הפעם את טומי לי גונס בתפקיד האב שיצא למשימה בחלל ממנה לא חזר. שלושים שנה אחר כך, עם קבלת איתות חיים ממשימתו הסודית, יוצא בנו (בגילומו של פיט) למסע משלו אל קצה מערכת השמש כדי לחפש אותו. לחפש את אבא בשמים, לתהות האם יש אי שם בחוץ משהו נוסף ולא ידוע, התמודדדות עם החיים, עם המוות ועם הבדידות, ולהגיע למסקנה שאין עוד מלבדו בכל היקום הריק הזה, הוא היסוד למסע הזה שגריי מעמיס עליו לא מעט מחשבות תיאולוגיות. ובתוך כל זה, מסעו של אדם בין תחנות ומקומות, בהם עליו לעבור הסתגלות ולהתמודד עם זרותו. “המהגרת” (2013), סרטו של גריי עם מריון קוטיאר, החצין את המוטיב הזה, אבל כל הדמויות בכל סרטיו של גריי הן זרות ומהגרות. באנגלית קוראים לזה Aliens. ועכשיו הוא יוצא לחפש אותם בחלל.

גריי, שתמיד עובד עם הצלמים המשובחים ביותר, שם דגש על מראה הסרט יותר מאשר על המתרחש בו. העלילה המתרחשת בעתיד הקרוב, מציגה את מסעו של הגיבור מכדור הארץ אל נפטון, עם תחנות על הירח ומאדים, ועוסקת בכך שהמסע אל החלל כרוך בטירוף. רק המטורפים יוצאים למסע, ומי שלא מטורף, לוקה בטירוף אי שם בדרך. חובבי מדב עשויים להתאכזב מכך שגריי לא משקיע מאמץ בכתיבת עלילה העונה לחוקי הזאנר. הוא אמנם מסמן אותה עם רצף של אירועים אלימים שאיתם מתמודד הגיבור במסעו, אבל על כולם אנחנו מתבוננים במרחק ואף אחד מהם לא הופך את אד אסטרהלסרט אימה ואקשן בחלל, למרות שבידיו של במאי אחר זה הכיוון שהסרט היה יכול לשייט אליו, ואולי כך לזכות להצלחה מסחרית גבוהה יותר. אבל שיתוף הפעולה של גריי עם הצלם הויט ואן הויטמה (שצילם לכריסטופר נולן את בין כוכבים“) הופך את אד אסטרהלסרט שמקבע את עצמו לתוך נקודת המבט המנותקת והמנוכרת של הגיבור, ולכן הצילום היפהפה מתעמק באופן שבו האור נשבר בתוך קסדת החלל כככל שמתרחקים מהשמש. אם תתמסרו לוויזואליה של הסרט, “אד אסטרהיהפוך למסע מדיטטיבי ויפה, סמלי יותר מאשר קונקרטי, שממשיך להציג את גריי כיוצר מרתק שמפרק בעדינות את הזאנרים ההוליוודיים בתחילת דרכו הוא הפך את סרטי הגנגסטרים לפיוט, ועכשיו הוא מביט במבט חולמני ומהורהר גם בחלל החיצון.

(גרסה מורחבת לביקורת ב”כלכליסט”, 23.9.2019)

נושאים: ביקורת

תגובה אחת ל - ““אד אסטרה”, ביקורת”

  1. הגמד 25 ספטמבר 2019 ב - 2:40 קישור ישיר

    בראד פיט בחלל.
    זה באמת סרט אישי עם הרבה מאוד מעלות – אבל לצערי לא הזדהיתי או התחברתי מספיק לדמות הראשית. והאפקט הרגשי המצופה לא היה חלק מהחוויה שלי.
    מעניין אם אחרים התחברו.


השאירו תגובה