30 יולי 2025 | 14:18 ~ 0 Comments | תגובות פייסבוק

״גילמור המאושר 2״, ביקורת

״גילמור המאושר 2״ עם אדם סנדלר בנטפליקס. כדור בראש

הקריירה הקולנועית המאודמאוד מצליחה של אדם סנדלר חוגגת 30 שנה להיווסדה. 30 שנה מאז שהפך מאחת הדמויות המינוריות בצוות שחקני ״סאטרדיי נייט לייב״ לאחד מכוכבי הקולנוע הגדולים של דורנו, ג׳רי לואיס של המאה ה-21. שני הסרטים הראשונים של סנדלר שתמיד שותף לכתיבה ולהפקה של סרטיו ולעיתים קרובות עובד עם אותו צוות היו ״בילי מדיסון״ ו״גילמור המאושר״, שיצרו יחד את שמה של חברת ההפקה שלו, ״האפי מדיסון״. חברת ההפקה שבשנים האחרונות נהנית מחוזה יוקרתי מאוד עם נטפליקס, שמפיקה ומקרינה את כל תכניו של סנדלר מהופעות הסטנדאפ, דרך הקומדיות המטופשות ועד לסרטי הדרמה היותר רציניים שלו (בבימוים של נואה באומבך או האחים סאפדי). ועכשיו, שיתוף הפעולה של נטפליקס עם סנדלר שנמשך כבר עשר שנים (מאז 2015) הוליד את הגביע הקדוש של הקומדיה המודרנית: סרט המשך ל״גילמור המאושר״, אולי הדמות הקולנועית הכי אהובה של סנדלר. הסבלנות השתלמה: אחרי חמישה ימים כבר ברור שזה אחד הלהיטים הגדולים בתולדות נטפליקס.

בתחילת דרכו, לסנדלר היתה נוסחה איך לפתח את אישיותו הילדותית ואת אהבת הספורט שלו לדמויות קומיות. הוא יצר בכל אחד מסרטיו אוסף של דמויות, ילדים מגודלים שנתקעים במקומות הלא מתאימים עבורם. בילי מדיסון היה גבר צעיר שצריך לחזור לכיתה ג׳; האפי גילמור היה שחקן הוקי כושל שגילה שהחבטה שלו לא מספיק טובה במגרש ההוקי, אבל היא כבירה במגרש הגולף. ועם טמפרמנט שהוא ההפך הגמור מזה של משחקי ההוקי השקטים והשלווים; וב״נער המים״ הוא גילם בחור צעיר שעובד בשולי מגרשי הפוטבול, שמתברר שיש לו כישרון שיהפוך את הקבוצה שלו לאלופה. גיבוריו ילדותיים אבל עם פתיל קצר וממהרים להתעצבן ולהסתבך.

אלא שדבר מעניין קרה לסנדר ב-30 השנים האלה: הוא הפך מליצן למענטש. סרטיו גידלו לב, דמויותיו התבגרו, והוא קיבץ סביבו קהילה של יוצרים לפני המצלמה ומאחוריה שהוא נשאר נאמן לה, ובמידה רבה הוא גם מפרנס אותה. לא כל הסרטים של סנדלר טובים, חלקם הם גחמות אמנותיות וחלקם חלטורות קומיות, אבל ככל שהוא התבגר סנדלר הוכיח שוב ושוב שיש נשמה בעבודה שלו.

הסרט עצמו חמוד, אבל הפתיחה של ״גילמור המאושר 2״ נוראית: אחרי שנים בצמרת הגולף העולמי האפי גילמור הורג בטעות את אשתו שחטפה ממנו כדור גולף בראש. זה כמו ״ארוחה עירומה״ של וויליאם בורוז, אבל עם כדור גולף. לא מצחיק. לא ברור למה לפתוח קומדיה פרועה עם החלטה תסריטאית כה עצובה, וגם כה מיושנת: כן, גילמור נכנס למשבר אישי שספוג ברגשות אשמה, כדי לאפשר לו קאמבק. אבל האם חייבים להרוג את אשתו של הגיבור כדי לייצר לו את הנסיבות לנפילה שלו, ממנה הוא ינסה לעשות קאמבק? זו כתיבה עצלה, שתכופר בהמשך על ידי לא מעט בדיחות טובות. ובכל אופן, הסרט מתאושש מההחלטה התסריטאית הגרועה הזאת, כי זה אכן סרט על קאמבקים, על שיקום ועל הזדמנויות שניות. כמו סנדלר בעצמו, גם גילמור בסרט ההמשך מתמודד עם העובדה שיש לו כיום חקיינים צעירים ומצליחים ממנו, שמתחרים בו ועושים את השטיקים והגימיקים שלו יותר טוב ממנו. ועכשיו, במקום להיות הילד הכי פרוע בטורניר, הוא צריך להיות המבוגר האחראי, זה שמתמודד עם השלכות מעשיו, ועם האויבים והשונאים שהוא יצר לעצמו בדרך. זה שעכשיו מחנך את נושא מקלות הגולף שלו (בגילומו של באד באני) ולא חונק אותו. רוב הסרט, שמלא בכוכבי גולף מהעבר וההווה בתפקיד עצמם, עובד על הדיסוננס המצחיק שגולף הוא ספורט שקט ואלגנטי, ואילו האפי גילמור מגיע אליו עם טמפרמנט של שחקן הוקי ועם הלבוש של מדי הוקי. איש מרושל בספורט של ג׳נטלמנים.

מי שרוצה לפצח את המודל התסריטאי של ז׳אנר סרטי הספורט כולל המיקום המדויק של מונטאז׳ האימונים ו-20 דקות אחר כך מונטאז׳ סדרת הנצחונות, רגע לפני שיבוא המשבר שיסכן את הכל כדאי לו לראות את ״גילמור המאושר 2״, שהתסריט שלו תפור בדיוק על פי כללי הז׳אנר. מצד אחד, זה צפוי. מצד שני, זה מנחם ומספק אתנחתא קולנועית אסקפיסטית ידועה מראש שמשלבת בין בגרות ואינפנטיליות. העובדה ש״גילמור המאושר 2״ הוא מעין מפגש דורות, של דור הבוגרים לצד דור הילדים שלהם, באה לידי ביטוי גם בליהוק. את בתו של גילמור, מגלמת בתו של סנדלר בחיים (לכל שאר בנותיו יש גם תפקידים בסרט). ובנו של התסריטאי טים הרליהי, השותף הקבוע של סנדלר בכל תסריטיו, מקבל גם הוא תפקיד קטן (זהו מרטין הרליהי, חלק מחבורת ״נא לא להרוס״ שיוצרת מדי שבוע מערכון מצולם ל״סאטרדיי נייט לייב״). בן סטילר, רוב שניידר, קווין נילון וג׳ון לאביץ, חבריו של סנדלר, מקבלים תפקידי אורח כמעט כמו תמיד, ועם כל הכבוד ללב הגדול של סנדלר ולבגרות המוצלחת שלו, ״גילמור המאושר 2״ מצליח להצחיק באמת דווקא ברגעי הסלפסטיק שלו. כי בקומדיה טובה, כשמישהו חוטף אלת גולף בפרצוף, זה אמור להצחיק, לא להרוג.

(גרסה מורחבת לביקורת שפורסמה ב״כלכליסט״, 29.7.2025)

Categories: ביקורת

Leave a Reply