"פרזיטים". חורבן הבית

דיברתי על "פרזיטים" ו"היו זמנים בהוליווד" (והקשר בין בונג ג'ון-הו וטרנטינו) בפודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. האזינו כאן

כמעט 20 שנה שהבמאי הקוריאני בונג ג'ון–הו, שבחודש הבא יהיה בן 50, היה סוד שמור של סינפילים. סרטו השני והמופתי "זכרונות של רצח" (2006) היה השפעה ברורה על דיוויד פינצ'ר בבואו לביים את "זודיאק"; סרטו המצליח ביותר עד כה, "המארח" (2006), הוא אחד מסרטי המפלצות הטובים בכל הזמנים (וסרט שגרם לי להכריז שבונג הוא סטיבן ספילברג החדש); "אמא" היה יכול להיות הסרט הכי טוב של אלמודובר במאה ה-21, ושני הסרטים שביים באנגלית, "רכבת הקרח" ו"אוקג'ה", אמנם לא היו מסרטיו הטובים ביותר אבל הם הציגו את האנרגיה העצומה שלו ואת רעיונותיו הקיצוניים והמקוריים אל הקהל הגלובלי הגדול ביותר שלו עד כה ("רכבת הקרח", שאמנם נכשל מסחרית, הופך בימים אלה לסדרת טלוויזיה, "אוקג'ה" זמין בנטפליקס). אבל אם נדמה היה שבונג הוא רק מותג בקרב חובבי קולנוע ובאי פסטיבלים אבל לא שם שגור בפי הקהל הרחב – ובכן, זה עומד להשתנות השבוע. "פרזיטים", סרטו החדש והשביעי במספר, זכה בפרס דקל הזהב בפסטיבל קאן האחרון והפך לסנסציה בין לילה. בישראל הוא כבר פתח את פסטיבל ירושלים בהקרנה מול אלפים, ובשבוע האחרון הוא הוקרן מול אולמות מלאים, ללא שום פרסום, בהקרנות טרום בכורה בסינמטקים. מיום חמישי הוא יופץ מסחרית בבתי הקולנוע בארץ והרשו לנו להמר שהוא יהפוך לשיחת היום (בקוריאה הסרט כבר מכר עשרה מיליון כרטיסים).

כשזה מגיע לקולנוע קוריאני, הקהל הישראלי התאהב עד כה רק בקים קי–דוק, שהיה רגע שכל סרטיו (המאוד תכופים) הגיעו לישראל בזה אחר זה, וחלקם אף הצליחו (חלקם אף היו טובים). ניסיון יחיד להפיץ בארץ את "אולדבוי" ("שבעה צעדים") של פארק צ'ן–ווק (בן דורו של בונג, שזכה להצלחה בקרב חובבי סרטי פשע ואימה קצת לפניו) נכשל מסחרית. ואף אחד מסרטי המופת הקוריאנים הקודמים של בונג ובני דורו לא הופץ בארץ. לפעמים מספיק להיט אחד כדי שמאותו רגע כל סרטיו של הבמאי או הבמאית יובאו ארצה בזה אחר זה – ע"ע אולייביה נקש ואריק טולדנו הצרפתים או נעמי קוואסה היפנית – והלוואי שזה מה ש"פרזיטים" יעשה לשמו של בונג ג'ון–הו בארץ.

כל תקציר עלילה שתקראו על "פרזיטים" יהיה שקר. הסרט מכיל כל כך הרבה התרחשויות, שמתישהו צריך לעצור את הפירוט ולהשאיר בחוץ את כל מה שבאמת קורה בו. זה מאותם סרטי פרא שבלתי אפשרי אפילו להגיד מה הז'אנר שלהם. זה מתחיל כמו דרמה משפחתית; ואז זה הופך לסאטירה; ואז לדרמת פשע; ואז לקומדיה שחורה; ואז לסרט אימה; ואז… הצפייה בסרט הזה שקולה לנהיגה בערפל בכביש הררי מפותל, אין לכם מושג מה אתם הולכים לגלות אחרי הסיבוב החד הבא, סיבוב אחרי סיבוב אחרי פיתול, עד שלא תשימו לב ותעופו מצלע ההר אל התהום.

הסרט מתחיל באופן מתון. סיפורה של משפחה קוריאנית בת ארבע נפשות – אבא, אמא, ושני ילדים בגיל האוניברסיטה, בן ובת. כולם גרים בדירה קטנטנה בקומת מרתף, בצד המוזנח של העיר, כולם מובטלים וסובלים ממצוקה כלכלית חמורה. ברגע הראשון, זה קצת מזכיר את "המשפחה שלי", של הירוקאזו קורה–אדה, זוכה דקל הזהב מהשנה שעברה, שגם הוא עסק במשפחה בקשיים כלכליים וביצירתיות שלה בניסיון לשרוד, אבל הדמיון הזה יחזיק מעמד לא יותר מעשרים דקות. המשפחה הזאת, אנחנו מבינים מהר, מצאה כבר דרכים להסתגל למצוקה שלה. הם, למשל, מתעלקים על רשתות הוויי–פיי הפתוחות של השכנים שלהם. הם, אנחנו מניחים, הטפילים משם הסרט, אלה שמתוך מצוקה למדו לחיות על חשבון מישהו אחר. כשחבר עשיר של הבן מציע לו להחליף אותו בתור המורה הפרטי של נערה מבית עשיר, הבן מצליח לשכנע את מעסיקיו החדשים להביא אליהם – בדרכי רמאות ערמומיים – את שאר בני המשפחה שלו לתפקידים נוספים במשק הבית, מבלי שהם יידעו שהם בני משפחה אחת. עד מהרה המשפחת הטפילית חיה באופן נוח מאוד על חשבונה של המשפחה העשירה והמארחת. בהתאמה, גם הבימוי יתחיל להיות ניזון מהחיות והאנרגיה של הסימביוזה הזאת, ומה שהתחיל כדרמה משפחתית שגרתית, מתחיל להעלות הילוכים, ופתאום הצילום מתחיל להיות מפותל, לולייני, מסחרר, והעלילה הולכת ונכרכת סביבנו כמו חבל תליה.

זה צירוף מקרים די נפלא ש"פרזיטים" יוצא בארץ בצמוד ל"היו זמנים בהוליווד" של טרנטינו. בונג וטרטינו חברים, זה ידוע (זוכרים שטרנטינו הגיע לבכורה של "רכבת הקרח" של בונג בפסטיבל בוסאן ואז שניהם נכנסו ל"מי מפחד מהזאב הרע"?) ויש סצינה ב"פרזיטים" שמאוד מזכירה את "כלבי אשמורת". רגע שבו הדמויות קצת מפגינות מודעות לעובדה שהן דמויות בסרט או בהצגה, ועובדות מול תסריט, ומדקלמות שורות, ועושות חזרות על הדמויות שלהן, וכרגיל בסרטים, כשאנחנו נחשפים לעולם של העמדת פנים הכל מתחיל להיראות כמו אחורי הקלעים של סרט. ב"כלבי אשמורת" כל ההתרחשות התקיימה במחסן ריק, שנראה כמו במה חשופה, או אולם חזרות. ו"פרזיטים" מתרחש ברובו בבית, שאנחנו שומעים שוב ושוב על הארכיטקט שעיצב אותו, והבית הזה בעצמו מתחיל להיראות כמו במה, שהתפאורה והתאורה בה משתנים, ולפעמים הדמויות הן הקהל שמתבונן בהתרחשות ולפעמים הן ההתרחשות עצמה.

חיוני לשים לב לאופן שבו "פרזיטים" (או "טפילים") מתכתב עם "המארח" של אותו במאי מ-2006. הרי כל טפיל צריך מארח, הקירבה הביולוגית בין השמות לא יכולה להיות מקרית. שני הסרטים מספרים סיפורים משפחתיים דומים, אבל מתוך ז'אנרים קולנועיים שונים. "המארח" היה סרט מפלצות – מה עושה משפחה כשמפלצת יוצאת מהביוב וחוטפת את הבת הקטנה. "פרזיטים" מוותר על הטיפול הז'אנרי ומתמקד בזירת התרחשות ממוקדת – הבית – אבל גם הוא משרטט תרחיש רב מפלסי: האימה נמצאת מתחת לפני האדמה, והמשפחה צריכה להתעמת עם מה שקורה בכל קומה בבית המארח כדי לשרוד. בונג הופך את סרטו למשל חברתי שמציג את ההיררכיות המעמדיות של קוריאה באופן טופוגרפי. העשירים חיים למעלה, העניים חיים למטה. באחת הסצינות הגאוניות בסרט אנחנו מתוודעים לדרך שעושים ארבעת בני המשפחה הענייה בדרכם הביתה, דרך שכולה ירידות, עוד ועוד גרמי מדרגות, עוד גבעות להחליק במורדן, כמו חיות שחוזרות למחילה שלהן. "מה התוכנית שלך, אבא?", שואל הבן את אביו, ברגע מתוח של טירוף מערכות מוחלט. "התוכנית שלי היא שלא תהיה לי תוכנית", עונה האב, במשפט שקצת מהדהד את "אין תוכנית. חיים, נקודה" של אסי דיין מ"שמיכה חשמלית ושמה משה". בבית שכולו מופת ארכיטקטוני של עושר ותכנון מוקדם, ה"אין תוכנית" הוא מהלך אנרכיסטי של אלתור. עבור העשירים, החיים מתוכננים מראש – הולכים ללמוד, להתחתן ולפתוח בקריירה רווחית. לעניים אין תוכנית ואין סיכוי – הלימודים חסומים בפניהם, ולכן גם שאר השלבים במעלה המדרגות אל חיי נוחות. החלק המבריק באמת בסרטו של בונג הוא שהוא בעצם לא מדבר על שני מעמדות, אלא על שלושה. כי גם העניים יגלו מתישהו שיש אנשים אפילו יותר עניים ומסכנים מהם. ולכן, באמצע הסרט, ברגעיו המבריקים ומפתיעים, השאלה הבלתי נמנעת עולה בבת אחת בראש הצופים: בעצם, מי כאן הטפילים?

הדרך היחידה להתמודד עם כל מה שקורה בבית הוא להכריז על מלחמת מעמדות, לדרוש את חורבן הבית. הבית שמעוצב כמו סט קולנוע או במת תיאטרון והוא הזירה שנבנתה ותוכננה מראש להתרחשות הזאת – ולתוכו מתנקז המיקרוקוסמוס של החברה הקוריאנית המעמדית, לקתרזיס בלתי נשכח שהיה גורם ללואיס בונואל להוריד את הכובע בפני בונג ג'ון–הו ולומר בחיוך: "ניצחוני בני, ניצחוני".

(גרסה מורחבת לביקורת שהתפרסמה ב"כלכליסט", 11.8.2019)

ציוץ