"רוקטמן". הוא עדיין עומד

דיברתי על "רוקטמן", וביוגרפיות קולנועיות נוספות, בפודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. האזינו כאן

במבט שטחי, קשה להתעלם מהדמיון המסוים שבין "רוקטמן", הסרט העלילתי על חייו ויצירתו של אלטון ג'ון, ובין "רפסודיה בוהמית". שניהם סרטים שיצאו בהפרש של חצי שנה זה מזה, על זמרים שהתפרסמו בשנות השבעים, התמודדו באופן פרטי וציבורי עם זהותם המינית, התלבשו בבגדים משוגעים, השתוללו עם הפסנתר ויצרו רוק איצטדיונים בומבסטי לצד בלדות אינטימיות. "רפסודיה בוהמית" היה להיט מטורף בעולם – ואחת ההצלחות הגדולות בישראל בשנים האחרונות עם יותר מחצי מיליון כרטיסים – והוא העניק לשחקן הראשי שלו אוסקר. ולכן, לפני שתחשבו שמדובר בשידור חוזר, רק מתבקש להתחיל עם השורה התחתונה ולהכריז ש"רוקטמן" הוא סרט פי מאה יותר טוב מ"רפסודיה בוהמית". יש בו קולנוע מקורי וסוחף יותר בזכות הבימוי של דקסטר פלטשר, מי שהוזעק לביים את סוף הצילומים של "רפסודיה בוהמית" אחרי שפוטר הבמאי המקורי, בריאן סינגר. אקט ההצלה הזה הביא אותו לכסא הבימוי של "רוקטמן", במקומו של מייקל גרייסי, שהעדיף ללכת לביים את "האמן הגדול מכולם". מה שעבד לטובתו של "רפסודיה בוהמית" היתה העובדה שהמוזיקה של קווין הרבה יותר סוחפת מזו של אלטון ג'ון והכריזמה של פרדי מרקורי הרבה יותר מסעירה מזו של אלטון ג'ון, ולכן הסרט ההוא הצליח למגנט אליו קהל.

"רוקטמן" – ונראה לנו שזה לא מקרי שהדבר הזה קצת מוסתר בקמפיין הפרסומי של הסרט – הוא לגמרי מיוזיקל. הוא יותר "מעבר ליקום" מ"רפסודיה בוהמית". סיפור חייו של רג'ינלד דווייט שהופך להיות אלטון ג'ון מסופר עם שחקנים שרים ורוקדים, במה שנראה כמו הזיה פסיכדלית יותר מאשר ביוגרפיה עם שירים כפי שהיה "רפסודיה". אחד הדברים הטובים ב"רוקטמן" הוא העיבודים המוזיקליים החדשים לשירים הוותיקים שעשה ג'יילס מרטין, בנו של ג'ורג' מרטין, המפיק האגדי של הביטלס ומי שעבד עם אלטון ג'ון על כמה שירים בשנות התשעים).

"רוקטמן" מתרחש כמעט כולו בשנות השבעים ומתמקד במערכת היחסים המקצועית בין ג'ון (טרון אג'רטון) ובין ברני טופין (ג'יימי בל), שכתב את המילים לרוב להיטיו הגדולים. הסרט מציג יפה איך טופין בעצם כתב את סיפור חייהם במילות השירים שלו. טופין תמיד היה הנשק הסודי של אלטון ג'ון, זה שלא התלבש בבגדים צבעוניים ולא עלה על הבמה אלא נשאר מאחורי הקלעים, והסרט הזה עושה איתו חסד מוצדק.

לי הול ("בילי אליוט") כתב תסריט שמפתיע לגלות שהוא לא מבוסס על מיוזיקל בימתי (לא נתפלא אם הסרט יהפוך בקרוב ללהיט על במות לונדון וניו יורק, הוא כבר ערוך ומוכן לכך). המבנה הדרמטי עובר בין כל התחנות המאפיינות ביוגרפיות רוקנרול שמספרות כולן את אותו הסיפור אבל עם שירים אחרים: הילד הדחוי והלא מקובל שמגלה שיש לו כשרון מוזיקלי, ההורים שלא מבינים, הנער המתבגר שמתגלה על ידי מישהו שמאמין בו ודוחף אותו, הכשרון שמנוצל לכסף, הכסף שהופך לסם משכר, ההצלחה מסחררת והחיפוש אחר חוויות קיצוניות ואהבה גשמית שמובילות להתמכרויות ולקריסה הבלתי נמנעת. הסיפור של אלטון ג'ון יוצא דופן בהשוואה לאחרים, כי הוא – בדרך נס – שרד את כל הסקס, סמים ורוקנרול האלה, מה שמעניק לסרט סוף טוב וגורם לו להיראות קצת כמו אגדה.

יש דבר נוסף שחוזר על עצמו בכל סרטי הרוקנרול, בין אם הם עלילתיים או תיעודיים: התיאור של רגע השפל של הגיבור שעולה על הבמה בהופעת ענק כשהוא מסומם ושיכור כולו ושרוי במצוקה וביסורים עצומים של שברון לב ויאוש, כשהוא מבין שהוא השיג את כל מה שהוא חלם עליו, ועדיין הוא מרגיש ריקנות שמסרבת להתמלא. זה קורה ב"רוקטמן" וראינו את זה גם בסרטי התעודה "איימי" ו"וויטני". מה שצריך לגרום לנו לתהות האם האמנים שאנחנו כה נרגשים לראות בהופעות רוק ענקיות לא נמצאים בעצם ברגע כזה של יאוש וטשטוש. האם אנחנו, בתשואות שלנו, בחיפוש שלנו אחרי קתרזיס, לא מדרדרים אותם עוד יותר אל האבדון שלהם? חמור מזה, "רוקטמן" לא אומר זאת מפורשות אבל קשה להתעלם מכך שככל שאלטון ג'ון סבל יותר כך המוזיקה שלו היתה טובה יותר. מרגע שהוא התנקה, התבגר, התאושש ומצא איזון ואהבה בחייו, היצירה שלו נהייתה זניחה עד כדי כך שאין לה זכר בסרט, אחרי 1982. הסרטים תמיד מדברים על אשמת ההורים, המנהלים, בני הזוג הנצלנים ויצר ההרס העצמי. אבל מה עם אשמת המעריצים?

ציוץ