"חורשות את הלילה" ("Booksmart"), ביקורת
בכתבות שפורסמו לפני יציאת הסרט "חורשות את הלילה" ("Booksmart" במקור) הרבו להשוות בינו ובין "סופרבאד" מ–2007. ואכן, עלילות שני הסרטים האלה דומות מאוד, רק מגדר הגיבורים שונה. בשני הסרטים, הגיבורים הם חברי ילדות – החנונים והלא מקובלים, שרוצים בכל מאודם לפרוק כל עול במסיבה מטורפת מהסוג שהם מעולם לא הוזמנו אליהן לפני כן, ובמהלך אודיסיאה הנמשכת לילה אחד הם עוברים אפיזודות של סקס, סמים ושבירת חוקים, שיעזרו להם לפרוח מהגלמים שהם היו לפרפרים שהם אולי עוד יהיו. הדמיון בין הסרטים האלה לא יכול להיות סתם מקרי: "סופרבאד", שהפיק ג'אד אפאטו, היה הפעם הראשונה שבה השחקן סת רוגן היה חתום על התסריט (יחד עם שותפו וחבר הילדות שלו אוון גולדברג, שהסרט מבוסס על זכרונות התיכון שלהם), ו"חורשות את הלילה", שהפיק וויל פארל, הוא סרט הביכורים של השחקנית אוליביה וויילד ("בגוף שלישי") כבמאית. יש כנראה משהו בחוויות התבגרות שמוציא את היוצר מהשחקן. עוד נקודות דמיון: את "סופרבאד" כתבו שני תסריטאים יהודים, ואת "חורשות את הלילה" כתבו ארבע תסריטאיות יהודיות – האם התסריטאים היהודים נוקמים בבגרותם בילדים החנונים שהם היו בילדותם? ובעוד "סופרבאד" העניק לג'ונה היל את התפקיד הראשי הראשון שלו (אחריו הוא כבר הפך פעמיים למועמד לאוסקר), "חורשות את הלילה" מעניק את התפקיד הראשי שלו, בפעם הראשונה, לאחותו של היל, ביני פלדסטין (כן, ג'ונה היל הוא במקור ג'ונה פלדסטין), הצעירה ממנו בעשר שנים. האם כל זה יכול להיות רק צירוף מקרים?
אחרי כל נקודות הדמיון האלה, שבאמת גורמות לנו לחשוב על "חורשות את הלילה" כ"סופרבאד 2", נותרה לבסוף תעלומה: איך קרה ש"סופרבאד" הפך בזמנו לקומדיית התיכון המצליחה בכל הזמנים, בעוד "חורשות את הלילה" – שזכה לתשואות נלהבות אחרי בכורתו בפסטיבל SXSW – מתקשה להגיע לעשרה אחוז מההכנסות של אחיו הגדול? האם זו אשמת הקהל – שרץ לראות שני נערים חרמנים עושים שטויות, אבל לא מוכן לקבל את אותו נראטיב כשמדובר בשתי נערות? או אשמת היוצרים – שפשוט עשו סרט פחות טוב? השורה התחתונה היא ש"חורשות את הלילה" אינו כה מעולה כמו שהיללו התגובות הראשונות, ואינו כה גרוע כמו שניתן לחשוב מהתגובה הפושרת של הקהל האמריקאי אליו. הוא סרט ביכורים מעניין, עם כמה רגעים מעולים, ועוד יותר רגעים סתמיים ובינוניים. עם כמה רגעים שמוכיחים שוויילד היא הבטחה גדולה, ועם לא מעט דקות שמוכיחות שהיא עדיין בוסרית מאוד. ואולי הקהל פשוט אומר שעלילה כזאת – שראינו בקולנוע מ"אסקימו לימון" דרך "שמתי ברז למורה" ו"מועדון ארוחת הבוקר" ועד "סופרבאד" – אינה הופכת להיות מקורית יותר כשהיא עוסקת בבנות במקום בבנים, בייחוד כשהסרט מגיע שנה אחרי "מאבדים את זה", שפחות או יותר עשה דבר דומה (הבהרה: "חורשות את הלילה" טוב יותר מ"מאבדים את זה", ושיהיו בריאים המפיצים הישראליים שגרמו למשפט האחרון להישמע כל כך רע ועם אוסף מילים כל כך רנדומלי).
דרך טובה להמחיש את מה שטוב ומה שבינוני בסרט היא לשים לב לסצינת מפתח המרחשת באמצע הסרט ובה שתי החברות הטובות מסתכסכות ומתפוצצות בריב גדול. כמו כל רגע דרמטי בסרט, גם הרגע הזה הוא בלתי נמנע על פי חוקי הז'אנר, אבל וויילד מדגישה את עוצמת הסצינה הזאת – שכתובה לא רע בכלל – על ידי העמדתה בשוט רצוף אחד הנמשך ארבע דקות. זו החלטת בימוי אמיצה שגורמת לקהל לשים לב שמדובר ברגע משמעותי בסיפור, נקודת מפנה לא רק בעלילה אלא בחיי הגיבורות, ועם איזשהו אלמנט צורני שיוצר תחושה של ספירה לאחור לקראת הפיצוץ הבלתי נמנע. אבל אחרי שתי דקות שבה הסצינה מבוימת באופן מרשים, אזלו הרעיונות אבל השוט ממשיך ומדגיש את הרפיטטיביות של הסרט במקום את הכוח שלו. כך, בשוט אחד של ארבע דקות, אפשר למצוא את כל המעלות והמגרעות של הסרט כולו.
ובכל זאת, קל לראות איך עבור תלמידות תיכון – שהסרט הזה משדר בדיוק לתדר שרק הן קולטות – "חורשות את הלילה" עשוי להיות אירוע קולנועי אישי ומשמעותי בסיפור ההתבגרות שלהן (ואפשר לחבר אותו גם ל"ליידי בירד", גם בגלל שפלדסטין בשני הסרטים וכי שניהם סרטי ביכורים של שחקניות שהפכו לבמאיות, אבל המלנכוליה של "ליידי בירד" הםכה אותו לסרט טוב יותר). גם כשהסצינות לא מספיק טובות, יש בסרט דקויות אבחנה בתיאור הדמויות שלא בטוח שמי שעבר את גיל 18 יידע לזהות. תוסיפו לכך את העובדה שאנחנו מהמרים שביני פלדסטין הולכת להיות שחקנית גדולה – אנחנו מוכנים להתערב שהיא תזכה באוסקר לפני אחיה – ונגיע למסקנה ש"חורשות את הלילה" הוא סרט שעוד יזכה בהצלחה, אבל רק בדיעבד.