"מה הסיכוי?". "אשה יפה 2019"

"מה הסיכוי?" הוא כמו סירופ מיץ פטל – מתוק, מרוכז ויש לו טעם שכל מי שעבר את גיל 21 מתגעגע אליו, אבל גם מבין שכל הסוכר הזה לא בריא בשבילו. שרליז תרון מגלמת את מזכירת המדינה בממשלו של נשיא אמריקאי טיפש שהיה בעבר שחקן טלוויזיה ועכשיו חולם להיות שחקן קולנוע (לפני שתגידו טראמפ, הרשו לנו להגיד רייגן), והיא החליטה להכריז על התמודדותה לנשיאות ב–2020. כדי לעזור לתדמית שלה להיראות צעירה ומשעשעת, היא מגייסת לצידה כותב נאומים חדש – חבר ילדות שהוא עיתונאי מצפוני ומובטל (סת רוגן, שגם הפיק). השניים הם הפכים – היא מוקפדת והוא שלוך, היא פרגמטית והוא אידיאליסט שמסרב להתפשר, היא סחית והוא סטלן. אז ברור שהם מתאהבים, ויחד הם צריכים להתמודד נגד טייקון תקשורת שמרני, שמגייס את עיתוניו וערוציו המיזוגניים כדי להכשיל אותה. את הטייקון מגלם, תחת איפור כבד, אנדי סרקיס, גולום מ"שר הטבעות". את הנשיא מגלם בוב אודנקירק מ"סמוך על סול". את יועצת התקשורת מגלמת ליסה קודרו מ"חברים", ברצף הופעות אורח שמבהירות משהו על מינון הקריצות שהסרט מלא בהן.

זה תקציר שמזכיר סרטים משנות התשעים: "דייב" או "הנשיא מאוהב", ואפילו "אהבה זה כל הסיפור" המאוחר יותר, קומדיות רומנטיות שבבסיסן הפנטזיה שגם ראשי מדינה הם אנשים בשר ודם שיכולים לא רק להתאהב, אלא גם לתת ללב שלהם להפשיר ולמצפון שלהם להיות מושפע מהאהבה הזאת. זו פנטזיה שמלווה את הקולנוע האמריקאי עוד מימיו של הבמאי פרנק קפרה בשנות השלושים, והאמונה שלאמריקאים מגיע מנהיג עם לב, ודווקא האזרח הקטן הוא זה שיכול לעורר אותו. החידוש ב"מה הסיכוי?" אינו רק בעובדה שהפעם זו מנהיגה ולא מנהיג, אלא שהסרט יוצא בתקופתו של נשיא שהוא ההפך הגמור. הסרטים האחרים היו תמיד שגרירי התקופה – היה צריך מישהו כמו קלינטון או רוזוולט בבית הלבן כדי לשכנע את קהל רוכשי הכרטיסים שאגדה כזאת יכולה להתקיים במציאות. כך ש"מה הסיכוי?" אינו סרט נאיבי, אלא הוא משאלת לב שמייחלת לכך שאת מקומו של נשיא טיפש ואנוכי, תחליף מישהי שהיא ההפך הגמור ממנו.

סת רוגן מתגלה שוב ושוב כשחקן–יוצר שמגלם בטלנים עם לב זהב. יש משהו בסרטיו שמצליחים לייצג את הדור הזה, שחשוב לו להתמסטל לא פחות משחשוב לו להציל את כדור הארץ. רוגן, עם הכנופיה היהודית הקבועה שלו (המפיק השותף אוון גולדברג, הבמאי ג'ונתן לוין והתסריטאי דן סטרלינג, שכמעט גרם לתקרית דיפולמטית בינלאומית בין ארה"ב וצפון קוריאה בסרט "הראיון" שהוא כתב ורוגן וגולברג ביימו), הפכו לאנשים שחייבים לשים לב לתוצרת שלהם – הם לכאורה שטותניקים, אבל יש להם לא רק לב גדול ומצפון, אלא כישרון קומי שהופך את הסרט הזה, כמו סרטים אחרים שלהם, להפתעה נעימה.

"מה הסיכוי?" אינו סרט מקורי במיוחד, ואין בו הברקות-על תסריטאיות וקולנועיות, אבל הוא בידור חביב עם כמות מוצלחת של בדיחות ורגעים שגורמים לקהל המבוגר לחשוב על כך שבאמת יש גיל שבו אתה כבר מכיר מישהו שהיה איתך בשכונה או בתיכון וכעת הגיע למשרה רמה – ציבורית או עסקית – ושבאופן תיארטי הביוגרפיות שלכם יכולות להצטלב שוב בבגרות כפי שקרה בילדות. מה הסיכוי שזה יקרה, אבל זה יכול לקרות, לא? ומעניינת לא פחות הבחירה של רוגן ושות' להלביש את המבנה של הסרט שלהם על המבנה של "אשה יפה", כשהפעם סת רוגן הוא בתפקיד ג'וליה רוברטס, והוא עובר את סצינת המייקאובר שלו. החיבור עם "אשה יפה" נמצא באופן מונכח ומודע בסרט, ואם זה נראה לכם משונה, זה הזמן להיזכר בבעתה ש"אשה יפה" היה לפני 29 שנה. שזה בדיוק ההבדל בין "כשהארי פגש את סאלי" ובין "הדירה", ממנו הוא גנב סוף הסרט באופן מודע-לעצמו ובהיפוך מגדרים.

כשמשווים אותו ל"דייב" או "הנשיא מאוהב" "מה הסיכוי?" גם חושף כמה השתנה הקולנוע האמריקאי בעשרים ומשהו השנים האלה. מדובר לכאורה בסרט אולטרה–ליברלי, שמייחל למנהיגות אחראית ואקולוגית שקשובה לרחשי העם. אבל כבר נדיר למצוא סרט שעדיין אוחז בערכים רומנטיים כה שמרניים של ערכי המשפחה הלבנה. מהבחינה הזאת "מה הסיכוי?" הוא – כן כן – סרט רייגניסטי, אבל מצחיק.

ציוץ