לה לה דין

על "אלאדין" (כולל הפסקול החדש) בפודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. האזינו כאן 

בארבע השנים שחלפו מאז שאולפני דיסני התחילו לשחרר בקצב רצחני רימייקים לסרטי האנימציה הקלאסיים שלהם, לא היתה פעם אחת שמישהו מראשי האולפן שנעמד מול הציבור והסביר את ההיגיון מאחורי המהלך המשונה והקניבליסטי הזה. החל מ"סינדרלה" ב-2015, בכל שנה הוציא האולפן לפחות סרט לייב אקשן חדש שהוא שחזור כמעט מדויק לאחד מסרטי האנימציה שלהם, כש-2019 מסתמנת כשנת שיא, עם "דמבו" מאחורינו ו"מלך האריות" עוד לפנינו.

ההסבר "הם עושים את זה בשביל הכסף" נשמע ציני מדי עבור אולפן שלוקח מאוד ברצינות את רפרטואר האנימציה שלו, ושבמשך עשרות שנים התייחס אליו בחרדת קודש. ובצדק: סרטי האנימציה של דיסני, לפחות רובם, מסרבים להתיישן, ודורות על גבי דורות של ילדים המשיכו לצפות בהם, בקלטות וידיאו ודי.וי.די. עד כדי כך, שלדיסני היתה אסטרטגיה ידועה שדאגה שתמיד יהיה מחסור של הכותרים שלהם בחנויות, כדי ליצור ביקוש, וכדי לעשות קופה מהשקות מחודשות של מהדורות מיוחדות אחת לכמה שנים. אז האם האסטרטגיה החדשה הזאת היא בעצם הודאה של דיסני בכך שהסרטים האלה התיישנו? שהמכירות צנחו? שגם בערוצי ה-vod כבר לא מזמינים אותם? מהתבוננות סביבנו, והביקוש שיש לסרטי האנימציה של דיסני בבתים שלנו, זה נשמע תמוה, אבל זו הדרך היחידה להסביר את ההחלטה הזאת, שהמשמעות האמיתית שלה היא הודאה בכך שעידן האנימציה הקלאסית, הלא ממחושבת, הגיע מבחינתה לסופו. וכן, הסרטים האלה מכניסים להם המון כסף.

יש עניין נוסף. עם כל ההשתוממות שלנו למה בכלל צריך את זה, צריך גם להודות שחלק בלתי מבוטל מהרימייקים האלה ממש לא רע, ואפילו יותר מזה. "חברי הדרקון אליוט" ו"ספר הג'ונגל" היו אף טובים יותר מהמקור. ו"סינדרלה" ו"היפה והחיה" לא ביישו את המקור. אז אין לנו מושג למה דיסני עושה את זה, ואנחנו מודים שאנחנו ניגשים לכל אחד מהסרטים האלה בסקפטיות גמורה, אבל – הרשו לנו להיאנח – הם עושים שם עבודה לא רעה בכלל.

גם את "אלאדין" המחודש אפשר להכניס לרובריקת ה"לא רע בכלל", למרות ששוב: מי בכלל היה צריך את זה? "אלאדין" הקודם לא כזה עתיק. ב-1993 הוא היה סרט אנימציה פורץ דרך, גם באופן שבו הוא שילב אנימציה ממוחשבת לתוך האנימציה הקלאסית, וגם בזכות הנוכחות ההיסטרית והחד–פעמית של רובין וויליאמס בתפקיד הג'יני. קל לשכוח, אבל עד "אלאדין", כוכבים הוליוודיים לא דיבבו סרטי אנימציה. את הקולות בסרטים האלה ביצעו שחקנים אלמונים, לרוב מברודוויי. אחרי "אלאדין" כולם רצו להופיע בסרט אנימציה (חפשו את הריסון פורד מדבב כלב ב"החיים הסודיים של חיות המחמד 2" בקרוב). וכל מי שמעורב בסרט החדש – מוויל סמית ועד הבמאי – כולם מודים שאי אפשר להתחרות בתפקיד שעשה שם וויליאמס. ובכל זאת, עשו מתוך ידיעה והכנעה שהם לעולם יהיו ה"אלאדין" הפחות טוב. אין שום דבר ב"אלאדין" החדש שטוב יותר מ"אלאדין" הישן.

"אלאדין" ממשיך את סדנאות החינוך מחדש שדיסני עושה לילדים הרעים של שנות התשעים. אחרי שאילפו את טים ברטון, שיצר לאולפן את "אליס בארץ הפלאות" ואת "דמבו", עכשיו גויס גאי ריצ'י, לשעבר אחד הבמאים הכי אלימים וקיצוניים באנגליה ("סנאץ'", "לוק סטוק"), ועכשיו במאי של סרט סימפטי לכל המשפחה. אנחנו חיים בעידן שבו המחשבה על קוונטין טרנטינו מביים גרסת לייב אקשן ל"הנסיכה והצפרדע" או "לילו וסטיץ'" כבר לא מופרכת יותר.

ב"אלאדין" המחודש, וויל סמית הוא הג'יני שמעניק לאלאדין שלוש משאלות, כדי שיוכל לשבות את ליבה של הנסיכה יסמין. הסיפור הזה, שלקוח מאגדות "אלף לילה ולילה", מצד אחד מקבל סיבוב פוליטיקלי קורקט בכך שאת הדמויות המזרח תיכוניות באמת מגלמים שחקנים שהם בערך פחות או יותר מהאיזור: את אלאדין מגלם מנה מסעוד, שחקן קנדי יליד מצריים, ואת יסמין מגלמת נעמי סקוט, שחקנית בריטית ממוצא הודי (כי מבחינת דיסני, הודו ומצריים זה מספיק דומה למקור הפרסי). מצד שני, הסרט הזה מצועצע לחלוטין כמו מיוזיקל בברודוויי, כך שאת מכסת האמינות שלו האולפן מיצה בליהוק שחקנים שחומי עור, כדי שחלילה אף אחד בטוויטר לא יצעק "White Washing!".

גרסת הלייב–אקשן גם גודמת לפחות 40 אחוז מההומור שהיה בסרט המקורי. חוץ מהג'יני, הסרט המקורי התגאה גם בהופעה קורעת מצחוק של הקומיקאי גילברט גודפריד, בתפקיד יאגו, תוכי הסיידקיק של הנבל ג'פאר. בסרט החדש יאגו לא מצחיק וג'פאר לא מפחיד. לעומת זאת יסמין – שמקבלת חיזוק באמצעות שיר חדש מאת זוכי הטוני והואוסקר פאסק ופול ("לה לה לנד", שהמפיק שלו הפיק גם את "אלאדין") – היא דמות מוצלחת ודומיננטית יותר. היא לא רק הטרמפיסטית על השטיח המעופף של אלדין, אלא גם השותפה לניווט. גאי ריצ'י בסופו של דבר משתמש בכישורים שלו בבימוי סצינות אקשן, בבימוי סצינות מוזיקליות של שירים וריקודים, ו"אלאדין" שלו הוא סרט קצבי וחינני, שאמנם מנסה לחדש סרט ישן, אבל באופן מפתיע הוא דווקא נראה כמו מיוזיקל מפעם.

והערה לביום: הסרט התיעודי המרגש "Life Animated", שהיה מועמד לאוסקר, הראה איך אוון סוסקינד, נער אוטיסט, מתקשר עם העולם סביבו באמצעות דמויות מסרטי האנימציה של דיסני. אחת הסצינות המרגשות בסרט היתה כשהוא נפגש עם גילברט גודפריד, שהיה קולו של יאגו ב"אלאדין". אנחנו בספק אם סוסקינד ירצה להיפגש עם מישהו מהדמויות של "אלאדין" המחודש. תחשבו על סוסקינד ושאר חבריו למועדון מעריצי סרטי האנימציה של דיסני כשאתם רואים את הרימייקים החדשים של דיסני. היה משהו בסרטים האלה שהצליח לתקשר לא רק עם ילדים ומבוגרים, לא רק עם אמריקאים ועם אנשים מהעולם, אלא גם עם אנשים הכל רחבי הספקטרום הקוגניטיבי. הסרטים החדשים חביבים ומצליחים, אבל סרטי האנימציה הקלאסיים של דיסני – שהיה בהם גם ערך תרפויטי – הפכו להיות לחיות בר נכחדות, וזה קצת עצוב.

ציוץ