"דיוויד קרוסבי, זכרו את שמי". עדיין עומד

עוד על הסרט הזה וסרטים נוספים בדוקאביב, בפודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. האזינו כאן

לדיוויד קרוסבי – איש להקות הסיקסטיז "קרוסבי, סטילס ונאש" ו"הבירדז" – יש סיפור חיים מדהים. הוא בנו של פלויד קרוסבי, אחד הצלמים הגדולים של הוליווד (זוכה האוסקר על "טאבו" וזוכה גלובוס הזהב על "בצהרי היום", ומי שצילם לאפרים קישון את "סאלח שבתי"), שהפך להיות אחת הדמויות הבולטות של תנועת הקאונטר–קאלצ'ר של ההיפים בימי וודסטוק. הסרט התיעודי "דיוויד קרוסבי: זכרו את שמי", שינעל בסוף השבוע את פסטיבל דוקאביב, מביא את רגעי השיא של סיפורו – הרומן עם ג'וני מיטשל, תאונת הדרכים שהרגה את אשתו הראשונה, ההתמכרויות לסמים, הבריחה מהחוק והסגרתו לאף.בי.איי שהושיבה אותו בכלא לחמישה חודשים, השתלת הכבד, התקפי הלב, הסוכרת והסכסוכים שלו עם כל חבריו ללהקות בהן היה חבר, חברים שכיום לא מוכנים יותר דבר איתו, לא כל שכן לשיר איתו. ועכשיו, בגיל 77 הוא חווה קאמבק מפתיע, עם ארבעה אלבומים חדשים בחמש שנים וסיבוב הופעות חדש ששיכנע את הבמאי איי.ג'יי איטון לקחת מצלמה ולצאת עם קרוסבי לדרך. זה גם קצת סרט מתח – האם הוא ישרוד את סיבוב ההופעות הזה? (הוא שרד ובקיץ הקרוב הוא מתכנן עוד אחד) – גם קצת סרט רוק מוזיקלי, וגם קצת מסע במורד שביל הזכרונות, עם ביקורים בבית שעליו כתבו חברי "קרוסבי, סטילס ונאש" את "הבית שלנו", ובמועדון ההופעות הראשון בו הם הופיעו, בו הוא פגש את כל חבריו לתקופה – מאמא קאס מה"מאמאס אנד דה פאפאס", ג'ימי הנדריקס, ג'ניס ג'ופלין וג'ים מוריסון ("איזה שמוק הוא היה", אומר עליו קרוסבי). בארכיונים הוויזואליים שהסרט חושף, נראה קרוסבי – אז חבר הבירדס – עומד מאחורי הביטלס במסיבת עיתונאים שהם קיימו, ומספר על הידידות שנרקמה בינהם לרגע. "רציתי לדעת איך להיות כוכב רוק, והחבר'ה האלה ידעו", הוא מספר. הוא גם טוען שגרסת הכיסוי הרוקית שהבירדס עשו ל"מיסטר טמבורין" האקוסטי של בוב דילן, גרמה לדילן לעבור לגיטרה חשמלית.

קרוסבי, קרואו ואיטון

זה הסרט הארוך הראשון שאיטון חתום עליו כבמאי, וזה הסרט הראשון שקמרון קרואו ("ג'רי מגווייר", "כמעט מפורסמים") חתום עליו כמפיק מבלי שהוא גם ביים. את איטון אני מוצא בביתו בלוס אנג'לס, אליו אני מתקשר כדי לשמוע קודם כל איך הוא שכנע את קרוסבי להסכים להצטלם לסרט תיעודי, ועוד בידיו של יוצר אלמוני. "פגשתי אותו בפעם הראשונה לפני שמונה שנים", מספר איטון. "אח שלי הוא מרקוס איטון, גיטריסט די מפורסם באמריקה, וכשדיוויד קרוסבי החליט לחזור ולהקליט אלבום חדש הוא הזמין את אחי שינגן איתו. כשבאתי לבקר את אחי באולפן ושמעתי את הסיפורים שקרוסבי מספר מיד הבנתי שיש כאן סרט. שאלתי אותו אם הוא מסכים והוא מיד ענה 'מה שתגיד, אדוני הבמאי'. התחלתי לצלם אותו עם כסף שהיה לי, וכל פעם שנגמר לי הכסף הלוויתי עוד, או שגייסתי קצת, ויצאתי לצלם הלאה. עד שנגמר לי הכסף. אני יזמתי את הסרט ולא היה לי כסף לצלם אותו".

איך נכנס קמרון קרואו לתמונה?

"המפיקה שלי הכירה אותו ועשתה בינינו היכרות. ברגע שהוא שמע שאני מצלם סרט על דיוויד קרוסבי הוא היה בהלם. 'מה, הוא הסכים שתצלם אותו? אני מראיין אותו כבר 40 שנה והוא לא הסכים שאעשה עליו סרט', הוא אמר. הראיתי לו קצת מהחומרים שכבר צילמתי והוא ביקש ממני שאתן לו לראיין אותו לסרט, וחשבתי שזה יהיה רגע מעניין. ומרגע שהוא נכנס לסרט כמפיק כבר היה לנו מספיק כסף כדי לגמור אותו".

קרואו ראיין את קרוסבי לראשונה כשהיה בן 17 וכתב למגזין "רולינג סטון" (תקופה שהוא הנציח בסרטו "כמעט מפורסמים"), ואכן יש משהו בסרט הזה שקצת מזכיר את כתבות הניו ג'ורנליזם שקרואו והמנטור שלו, בן פונג–טורס, עשו על קרוסבי סטילס ונאש (ולפעמים גם יאנג) בשנות השבעים, כתבות ששילבו בין האינטימי והאישי ובין הפוליטי. איטון עושה את זה כשהוא מחזיר את קרוסבי לקמפוס של אוניברסיטת קנט סטייט, בה נהרגו ארבעה מפגינים נגד מלחמת וייטנאם מקליעי שוטרים, ושגרמו לניל יאנג לכתוב את אחד משירי המחאה המפורסמים של ההרכב ("יאנג פאקינג כתב את השיר הזה מולי"). איטון גם מחדש בכך שהוא מראה איך דניס הופר עיצב את הדמות שגילם ב"איזי ריידר", כנראה סרט ההיפים הגדול ביותר, על דמותו של קרוסבי, כולל השפם, השיער הארוך והדיבור המסטולי.

אחד הדברים שאהבתי בסרט הוא שאתה משתמש בדמותו של קרוסבי כדי לספר את הסיפור הפוליטי של אמריקה בשנות הששים והשבעים, ואיך הפוליטיקה והתרבות הזינו זו את זו. זה גורם לכך שגם מישהו כמוני, שהוא לא מעריץ של קרוסבי, סטילס ונאש, יכול להבין מה היה בהם עבור הדור ההוא.

"זה משמח אותי שאתה חושב ככה, כי אחד הדברים שמגלים על קרוסבי הוא שהוא היה יוצר מאוד מצפוני. היה לו חשוב להשמיע את דעתו ולדבר על הפוליטיקה שלו ולנסות להשפיע".

הרצון הזה להשמיע את דעתו גם היה בעוכריו, וקרוסבי לעיתים נתפס כטראבל–מייקר מקצועי. אחרי שהתחיל לשאת נאומים פוליטיים על הבמה בהופעת של הבירדס, הוא פוטר מהלהקה. השאלה היא האם איטון לא חשש שהרצון של קרוסבי לעשות צרות יגרום לו לשבש את צילומי הסרט או למנוע את הקרנתו אחרי השלמתו. "אחד הדברים הראשונים שעשינו, קמרון קרואו ואני, היה להחתים את קרוסבי על חוזה שמשאיר את זכות העריכה הסופית אצלנו, ושהוא לא יכול לצנזר את הסרט. הוא כל הזמן רצה לראות חומרי גלם וסרבתי להראות לו גרסאות לא סופיות. עד שלבסוף הזמנתי אותו ואת ג'ן, אשתו – שזו הפעם הראשונה שהיא מתראיינת – לראות את הגרסה הסופית. שמעתי אותם צוחקים, שמעתי אותם בוכים, וכשהסרט נגמר הוא הסתובב אליי ואמר 'זה פאקינג נהדר, מאן'".

(גרסה מורחבת לאייטם ב"כלכליסט", 27.5.2019)

ציוץ