01 ינואר 2020 | 06:49 ~ תגובה אחת | תגובות פייסבוק

סיכום שנה 2019: הביקורות הכי נקראות

זו אחת הרשימות שהכי מעניינות אותי בסיכום השנה האישי שלי: מה היו הביקורות הכי פופולריות בחיפוש ובקריאה באתר. זה מעניין, כי לרוב אין קשר בין רשימת הסרטים הכי קופתיים של השנה ובין הסרטים שהכי הרבה אנשים חיפשו בגוגל את הביקורות עליהם. “מלך האריות”, הסרט הכי נצפה השנה בארץ, נמצא במקום הרביעי, ו”הנוקמים: סוף המשחק”, הסרט הכי נצפה בעולם השנה, נמצא הרחק במקום ה-13. אבל “היו זמנים בהוליווד” הוא הסרט שהביא הכי הרבה קוראים אליי מגוגל, בפער עצום (פי שניים) מהסרט הבא אחריו (“פרזיטים”). “יסטרדיי”, שמכר בקושי מאה אלף כרטיסים, במקום השלישי. ונראה לי שאת הביקורת שלי על “אד אסטרה” קראו יותר אנשים משראו את הסרט. מה זה אומר? שיש סרטים שהקהל רוצה לנהל עליהם דיון, לשוחח עליהם, לחפש ביאור או לנהל ויכוח, ובמקרים מסוימים להבין גם וואט דה פאק קרה כאן, וזה המקום שבו ביקורות הקולנוע נכנסות לתמונה. אלה סרטים שלרוב פונים לקהל מבוגר (אני מניח שקוראי הביקורת על “מלך האריות” היו כאלה שהיו ילדים כשראו את הסרט מ-1994, ולא הילדים שראו את הסרט לראשונה), שרוצה לדעת מה חשבו אחרים על הסרט או מחפש העמקה או קונטקסט. אני מאמין שרוב הכניסות והקריאות היו של אנשים אחרי שהם ראו את הסרט ולא לפני. המילים הכי מחופשות באתר והתוכן הכי נקרא בו הם “טבלת המבקרים”, אליה נכנסים כדי לבחור מה לראות, לביקורות באים אחרי הצפייה, כדי להשאיר את הראש עוד כמה דקות בתוך הסרט.

תודה לכל מי שהיה חלק ממיליון הכניסות ל”סינמסקופ” השנה. הנה 12 הביקורות שנקראו הכי הרבה פעמים:

היו זמנים בהוליווד

פרזיטים

יסטרדיי

מלך האריות (2019)

ג’וקר

מחילה

אד אסטרה

הספר הירוק

ספיידרמן: רחוק מהבית

אנחנו

מלחמת הכוכבים: עלייתו של סקייווקר

מילים נרדפות

נושאים: בשוטף

תגובה אחת ל - “סיכום שנה 2019: הביקורות הכי נקראות”

  1. טליה 2 ינואר 2020 ב - 8:51 קישור ישיר

    בעיני זה לא באמת צורך לנהל דיון, אלא יותר – כמו שכתבת – צורך בביאור, ברגעי ה- WTF. אני רצה לחפש ביקורות רק על סרטים שיצאתי מהם בתחושה מוזרה, עמומה, תמהיל לא-מילולי של התלהבות ודחייה – ואז נחוצה עזרה בפענוח מרכיבי המניפולציה: להבין מה ריגש, עצבן או עבד עלי. זו בדיוק התחושה שיצאתי איתה מייסטרדי ולכן רצתי לראות מה כתבת אודותיו: מצד אחד – לא יכולתי לקום מהכסא עד תום כל הקרדיטים (כי כולנו, כל ששת הצופים – שרנו יחד עד התו האחרון) ומצד שני – קמתי עם תחושת פספוס מרגיזה שלא מצאתי עבורה מילים (ואתה כן).


השאירו תגובה