"ספיידרמן: רחוק מהבית". חופשה מטורפת באירופה

בטח יצאתם מ"הנוקמים: סוף המשחק" לפני חודשיים – כן, זה היה רק לפני חודשיים – ניגבתם את הדמעות, הורדתם את הכובע, הסדרתם את הדופק ואז בדיעבד התחילו להתעורר אצלכם לא מעט שאלות על נקודות מפתח בעלילה. כמו, למשל, מה קרה כשחצי מהאנושות פתאום הופיעה בחזרה בנקישת אצבע, ומצאה עולם שהתבגר בחמש שנים בשעה שהם נעלמו מבחינתם לשבריר שניה? נערים שחזרו לעולם ומצאו את אחיהם הצעירים מבוגרים מהם? אנשים שחזרו לביתם ומצאו שמישהו אחר גר בדירה שלהם, ממנה הם נעלמו חמש שנים לפני כן? כל השאלות האלה הן נקודות המוצא איתן מתחיל "ספיידרמן: רחוק מהבית", שמהווה המשך ישיר לעלילת "הנוקמים" ועתיד לרסק את הקופות באמריקה בסוף השבוע הארוך של ארבעה ביולי שמתחיל היום (אחרי שכבר גרף 100 מיליון דולר בסוף שבוע אחד אחרי בכורתו בסין בשבוע שעבר). אחרי 2.7 מיליארד הדולר של "הנוקמים" ומיליארד הדולר של "קפטן מארוול", כל נתון שילקט "ספיידרמן" החדש שלא ייספר בתחומי המיליארדים יהיה אכזבה שעשויה לסכן את מצב המניות של דיסני.

"ספיידרמן: רחוק מהבית" קודם כל נותן שם לתופעה שגרמה לחצי מהאנושות להיעלם ואז לחזור: "הבליפ". מתברר, למשל, שהבליפ גרם ללא מעט צרות, כפי שמדווחת הדודה מיי (מריסה טומיי) בפתיחת הסרט. בין השאר למשבר דיור גדול שהותיר לא מעט בליפים הומלסים. בבית הספר התיכון אליו חוזר פיטר פרקר (טום הולנד) יש בעיות אחרות, כמו חמש שנות לימוד שהתלמידים פספסו, למורת רוחם של אלה שנשארו מאחור ונאלצו להתחיל יחד עם הבליפים את שנת הלימודים מחדש.

ויש גם שאלות קוסמיות יותר: מה יעלה עכשיו בגורלם של הנוקמים? איפה כל גיבורי העל ששרדו את סוף "סוף המשחק"? האם הלהקה התפרקה? האם צריך לבנות צוות נוקמים חדש? ומי ימלא את מקומו של איירון מן בהיררכיית הגיבורים? ספיידרמן, שמבין שהוא כרגע הגיבור שנשאר עומד אחרון, מסרב לשאת את הכתר הזה. בסרט הסולו הקודם שלו ("ספיידרמן: השיבה הביתה", 2017) ספיידרמן נאבק בטוני סטארק כדי שירשה לו להצטרף לנוקמים, בעוד סטארק ניסה לשכנע את פרקר התיכוניסט להישאר "גיבור השכונה", ולתת למבוגרים לנהל את שיטור הגלקסיה. כל כך הרבה דברים קרו מאז, ופרקר אכן השיג את מבוקשו, אבל נדמה שנפשו נותרה מצולקת מכל הסיפור של הבליפ ואיירון מן והוא חוזר לניו יורק במצב שפוף, בלי מצב רוח להיות גיבור–על יותר, ובוודאי שלא להגן על משהו גדול מהשכונה שלו, בטח לא העולם. כשכיתה שלו יוצאת למסע קיץ באירופה הוא אפילו לא אורז את חליפת הספיידרמן שלו – הוא יוצא לנפוש, לחזור לשגרה, להחלים. אלא שאז מפלצת חדשה מגיחה ממימד אחר ומתחילה להחריב את ונציה. ג'ייק ג'ילנהול מגלם בסרט דמות חדשה בשם מיסטריו – ואם אתם מעריצים מושבעים של הקומיקס ובקיאים בכל דמויתיו, זה יהרוס לכם טוויסט יפה שמופיע באמצע הסרט (לפעמים דווקא הבורים בקאנון של מארוול מרוויחים רגעי גילוי מפתיעים). כמו שהיה בסרט ספיידרמן הקודם, גם כאן הוא נלחם בנבלים שנולדו כתוצאה ישירה ממה שקרה באחד מסרטי הנוקמים הקודמים. סיבות ותוצאות. ספיידרמן בתור המטאטא הלאומי.

סרט הספיידרמן החדש הוא מיקס משונה בין סרט נוער המיועד לתיכוניסטים בהומור ובגרוב שלו – סרט על מסע כיתה אירופאי, אהבות ראשונות ומורים מטורללים – ובין ניסיון לתת לגיבור להתמודד עם האבל שהוא סוחב איתו מאירועי "הנוקמים". טון הסרט המאוד–לא–אחיד מתנדנד הלוך ושוב בין הקליל והכבד, בין הילדותי והבוגר, בין הניסיון לתת לספיידרמן סרט משלו, ובין הרצון של אולפני מארוול להמשיך ולהחזיק באוויר את עלילת הנוקמים ולנסות לקחת אותה אל סדרת סרטים חדשה, שכרגע ממש לא ברור מי ומה יהיו בה. מה שכן מתחיל להיות ברור (אם גם תישארו עד הסצינה שאחרי הקרדיטים) הוא שהשלב הבא בסיפורי הנוקמים יעסוק באשליות, בדברים ובדמויות שהם לא כפי שהם נראים באמת, בדמויות מתחזות, בפחדים מומצאים. כדי להמחיש את אווירת התעתועים הזאת – של מציאות שכולה אשליה, של עולם שהוא מבוך מראות – הסרט מכיל סצינה כמעט סוריאליסטית באופייה, שהיא כמעט הומאז' עכשווי לסצינת החלום שעיצב דאלי ל"בכבלי השכחה" של היצ'קוק.

אם "ספיידרמן: השיבה הביתה", שהתרחש בזמן טיול כיתתי מניו יורק לוושינגטון, היה "חופשה נעימה" הרי שסרט ההמשך – שנע בין ונציה, אוסטריה, פראג, הולנד וולונדון – הוא "חופשה מטורפת באירופה", שני סרטי האייטיז של צ'בי צ'ייס, שבאופן ברור וניכר השפיעו על הסרטים האלה. הזיגזג הזה בין מה שנראה כמו סדרת נוער ובין הדרמה הרגשית על נער שלא מסוגל להכיל את רגשותיו ולקבל החלטות שקולות, מטלטל את הסרט כהוגן וגודש אותו ברגעים סותרים. יש עומס עלילתי עצום, מבלבל ומבולגן ב-130 הדקות של הסרט, אבל איכשהו – ובזה מארוול ממשיכים להצטיין גם בפעם השלישית ב-2019 – הוא עדיין מצליח לבדר, ואפילו להציף כמה שאלות נבונות.

(פורסם ב"כלכליסט", 3.7.2019)

ציוץ