"הנוקמים: סוף המשחק". Another one bites the dust

הבהרה: הביקורת הזו אינה מכילה ספוילרים המסגירים את סוף הסרט. עם זאת, היא מכילה מידע לגבי תקציר העלילה, דבר שיהיו צופים אדוקים שיעדיפו להימנע אף ממנו. אם עדיין לא ראיתם את הסרט, קראו על פי שיקול דעתכם.

לפחות שתי שכבות של שריון ציניות עטפו אותנו בכניסה ל"הנוקמים: סוף המשחק". היינו חייבים להגן על עצמנו מפני הסרט הזה. אולפני מארוול, כך למדנו מאז 2008, עושים עבודה מצוינת ביצירת הייפ, אבל לא תמיד התכנים עומדים בציפיות. סרטי "הנוקמים" סובלים מכך במיוחד, עם תחושת גודש של דמויות ועלילות שיוצר תחושה של כאוס. הגענו לקולנוע מודאגים, כי בימים אלה אנחנו רואים איך יוצרי "משחקי הכס" עושים טעויות איומות בהולכה אל רגעי הגמר של הסדרה – אלוהים, כמה הם מדברים על דברים שכבר ראינו – והחשש היה שהסרט האחרון במחזור הנוכחי של היקום הקולנועי של "הנוקמים" יפול לאותן מלכודות.

לפני שנה "הנוקמים: מלחמת האינסוף" הפך לאירוע קולנועי ותרבותי בזכות העובדה שהסרט העז – בתוך העולם ההוליוודי הכי מסחרי ותאגידי שאמור לספק לצופיו נחמה מפני המציאות – להציע לנו סוף איום ונורא: הגיבורים הפסידו, הנבל ניצח ובנקישת אצבע העלים חצי מאוכלוסיית היקום, וביניהם כמה מגיבורי העל הכי אהובים בסדרה. תעוזה בצד, זה היה אחד הסרטים המדכאים והטראומטיים שיצאו מהוליווד במילניום הנוכחי. הוא הרס לי את השנה. ועכשיו, שנה אחר כך, אנחנו כבר מחויבים על פי תכנות להתייצב, כל כוכב הלכת הזה כולו, במה שמסתמן כאחד האירועים הקולנועיים הגדולים של העשור הזה, כדי לשבת במשך שלוש שעות כי הבטיחו לנו סוף לסיפור שלא הגיע לסיומו בפעם הקודמת. והחרדה היתה גדולה: האם הם – קווין פייגי, מנהל האולפן והמוח מאחורי כל הפרויקט הזה, והבמאים האחים אנתוני וג'ו רוסו – יצליחו לעשות את זה? האם הסוף יהיה הגיוני? האם הוא יהיה טוב? האם יהיה לנו אכפת? האם הסאגה הארוכה הזאת אכן תגיע לידי סיום מספק?

התשובה היא: כן. שכבות המגן התנדפו במהרה, ככל שהלך והתברר ש"הנוקמים: סוף המשחק" מנוהל על ידי חבורה יצירתית ווירטואוזית למדי שעומדת מול תזמורת כמו מנצח, שמצליח לגרום לנו לשמוע כל תו ולחדד כל מהלך מוזיקלי. שלוש השעות האימתניות האלה חולפות ביעף, כשהן מצליחות לתת לכל אחת מעשרות הדמויות בסרט את קו העלילה שלה, שמגיע בסופו אל קרשצ'נדו עוצמתי. וזו אולי ההפתעה הכי גדולה בסרט הזה: עם כל הדיבור על קומיקס, על גיבורי–על, על אפקטים, על קולנוע פופולרי עתיר בסוכרים ובפחמימות ריקות, הסרט הזה מוביל אל שיא רגשי מפתיע בעוצמתו, וסוגר יפה לא מעט קווי עלילה שנפתחו במשך 21 סרטים. אם החמצתם את חלקם או אף את רובם, אל דאגה. אמנם מי שראה את סצינת הקרב בניו יורק ב"הנוקמים" הראשון או את סצינת הקרב במעלית ב"קפטן אמריקה: חייל החורף" יהנה כפליים מהאיזכורים, אבל גם מי שלא ראה יצליח להחזיק את הסיפור את והרעיון – ואת ההבנה שיש כאן סגירה עלילתית מהעבר של הדמות. כך שהסרט שחותם את הסדרה עשוי גם להיות זה שיביא אליה קהל חדש שלא ראה בעצמו קהל יעד לפני כן.

אפשר רק לדמיין את לוח השעם הענק שתלוי בחדר הישיבות של אולפני מארוול. מן הסתם תלויים עליו פתקים עם שמות כל הדמויות שהופיעו לאורך כל 21 הסרטים שהופקו עד עכשיו כחלק מהיקום הקולנועי של מארוול, מ"איירון מן" ב–2008 ועד היום. כל דמות שצריך לשאול מה עלה בגורלה והאם יש לה סיבה לחזור ולהופיע ולקדם את העלילה. ואז האתגר הבלתי נתפס ללהק את כל השחקנים שגילמו את כל הדמויות האלה – אפילו המשניות – להופיע ולו לשבריר שניה בסרט שלרגעים נראה כמו פגישת מחזור. היכולת להחזיק באוויר דמויות נשכחות וקווי עלילה מסרטים קודמים ולתת להם את האקורד הסיום שלהן הוא כוח העל הגדול של קווין פייגי, שעומד בראש אולפני מארוול ומהנדס את הרצף העלילתי האימתני הזה. האופן שבו הסרט הזה חוזר אל "איירון מן" הראשון (של ג'ון פאברו) ואל "קפטן אמריקה" הראשון (של ג'ו ג'ונסטון) הם משיאיו של הסרט. נצטרך מן הסתם לחכות עד שהוא יפרוש ויפרסם את האוטוביוגרפיה שלו כדי לגלות עד כמה מהסוף כבר היה ידוע לו ולשותפיו בתחילת הדרך, וכמה ממנו נבנה, השתנה ואולתר ככל שהסרטים הלכו והצטברו. האחים רוסו, שהתחילו כבמאי סיטקומים אבל אז התגלו כבמאי פעולה מצוינים עם "חייל החורף", מוציאים את החזון רחב הידיים של פייגי אל הפועל עם שילוב מוצלח של הומור, בימוי קטעי אקשן ענקיים ותחושה אמיתית של מתח וחרדה. המתח הזה, שרק הולך וגובר, הוא כנראה המעלה המרכזית בחוויית הצפייה בסרט, שבאמת קשה להמר איך הוא יגמר. הרי אחרי שבסרט הקודם חצי מהיקום התאדה לאבק, עכשיו איש אינו בטוח. כל אחת מהדמויות יכולה להציל ולהינצל, אבל גם למצוא את מותה.

"סוף המשחק" עובד כמו שעון, עם שתי נקודות מפנה ענקיות שמופיעות בדיוק בהפרש של שעה זו מזו, ומשרטטות באופן ברור את מערכות הסרט, עם תסריט עם מבנה וירטואוזי. זה כמו "שר הטבעות: שיבת המלך", הסוף הנפלא לסאגה שלרגעים גם ידעה רגעים מקרטעים. סוף שהוא רצף מפתיע של קתרזיסים. כן, כדי להגיע אל הסוף צריך לבלוע איזה מהלך תסריטאי בלתי נמנע אבל קצת מקושקש העוסק בפיזיקת קוואנטים ומסע בזמן – אם ראיתם את "ההתחלפות" של ערן קולירין, אז אתם כבר בקיאים בפרדוקס הקוואנטים שבבסיס הרעיון העלילתי שנפרש כאן. רגעי המאמבו–ג'מבו האלה הם חלק מהז'אנר – אם אנחנו מניחים שיש אבני אינסוף המפוזרים בין תרבויות חיזריות ושמי שמלקט אותן יכול להשמיד את היקום בנקישת אצבע, קטן עלינו להאמין שאפשר גם לבצע מניפולציות בחלל וזמן גם בסרט שאינו של כריסטופר נולן – והם מאפשרים לתסריטאים לספק כמה אתנחתאות קומיות עם התייחסויות ל"בחזרה לעתיד", ועם רעיון עלילתי מוצלח שהוא בעצם פראפרזה על "בחזרה לעתיד 2". אבל יאמר לזכותם שהקו העלילתי הרעוע והחפוז הזה נמצא שם רק כדי להוביל את הסרט אל שיאיו הרגשיים, לעמת כל דמות עם המחיר שהיא משלמת על חיים כחלק מקבוצת גיבורי–על, עם האנשים שהם השאירו מאחור ועם הדילמות שלא נפתרו. המפגשים עם דמויות שזו הזדמנות לעשות איתה קלוז'ר. וקלוז'ר הוא מה שאנחנו מקבלים, והסיבה לכך שהסרט האימתני הזה כה מספק: הוא סוגר עלילות שנשארו פתוחות ופותח כמה נתיבי סיפור חדשים שמן הסתם יובילו למחזור הסרטים הבא שמארוול מתכננת, מחזור שלא יסתיים במהרה, כל עוד כל סרט כזה מגיע למיליארד דולר בהכנסות ומייצר שלל תכנים טלוויזיוניים נלווים. אבל אם לפני שנה חשנו תחושת שובע מעשר שנות מארוול, הרי שהמנה העיקרית הזאת בעיקר עושה עכשיו חשק לעוד מזה. אנחנו בידיים טובות.

(גרסה מורחבת לביקורת ב"כלכליסט", 28.4.2019)

ציוץ