28 ינואר 2019 | 11:12 ~ 2 תגובות | תגובות פייסבוק

“הספר הירוק”, ביקורת

“הספר הירוק”. Ebony and ivory, Live together in perfect harmony Side by side on my piano keyboard

מי היה מאמין שהבמאי של משתגעים על מריוטפשים בלי הפסקהיהיה מועמד לאוסקר 20 שנה אחר כך על סרט חדש שלו, ועם סיכוי לא רע לזכות? ובכן, אני האמנתי. להספר הירוק“, שיצא השבוע בארץ, יש סיכוי מסוים ללכת הביתה עם האוסקר ב25 בפברואר, אחרי שכבר זכה בגלובוס הזהב לסרט בקטגוריית הקומדיה ובפרס גילדת המפיקים. אבל עוד לפני כן, הוא יהפוך בארץ לאחד הלהיטים הגדולים של השנה. מארק מיי וורדס. זוכרים את נאום המלך“? אז כזה, אבל יותר טוב.

את הספר הירוקביים פיטר פארלי, שיחד עם אחיו הצעיר, בובי, היה חתום על כמה מהקומדיות המצליחות והמטופשות ביותר של שנות התשעים והאלפיים. עם טפשים בלי הפסקה“, סרט הביכורים שלהם מ1994, האחים פארלי העניקו לגים קארי להיט שלישי ברציפות בשנה שבה הוא הזניק את הקריירה שלו. “משתגעים על מרי“, הלהיט הגדול בקריירה שלהם, והסרט השלישי הכי קופתי של 1998, הפך לתופעה תרבותית והוליד גל שלם של קומדיות נעורים גסות עם הומור גברי אינפנטילי, מאמריקן פאיועד ואז הגיעה פולי“. האחים פארלי לא הצליחו לשחזר את ההצלחה של משתגעים על מריעם סרטיהם הבאים, “אני, עצמי ואיירין” (שוב עם גים קארי) והפנטזיה של הל“.

אבל היה משהו בסרטים האלה שהבדיל אותם מכל החיקויים שבאו אחריהם. הסרטים של האחים פארלי היו אמנם מלאים בבדיחות על אשכים, זרע וחצקונים אבל היה להם גם לב גדול. הם היו מלאי אמפתיה לדמויות שלהם והם גם הפנו את תשומת הלב של הצופים לדמויות משנה בעלות אתגרים גופניים או נפשיים, נכויות כאלה או אחרות, שתמיד זכו להתייחסות אוהדת ונטולת ציניות. ההומור היה אכזרי, אבל הסרטים היו אוהביאדם. אלה הרגעים שבהם אהבתי את הסרטים שלהם, עם ההבנה שיום יבוא והם יעשו סרט שיהיה כולו לב, בלי הומור חדרי ההלבשה הגברי, ויגיעו רחוק יותר מסתם שובר קופות. “הספר הירוקהוא הסרט הזה. הלב נוהג במכונית, ההומור במושב האחורי (וכמה מפתיע ומשונה ששני במאים שהתחילו את דרכם בקומדיות הכי וולגריות, שבדיחות אשכים היו סימן ההיכר שלהם, נפגשים עכשיו באוסקרים: פיטר פארלי עם סצינת הריצרץבמשתגעים על מרי“; ואדם מקיי, עם סצינת התופים באחים חורגים” – סרט שחב את קיומו לקולנוע של האחים פארלי ועכשיו מועמד לאוסקר על סגן הנשיא“).

הספר הירוקמספר סיפור אמיתי שקרה בתחילת שנות השישים: הפסנתרן דון שירלי (מהרשלה עלי) – שקווינסי גונס כינה אותו אחד הפסנתרנים הגדולים בתולדות אמריקה” – יצא לסיבוב הופעות בדרום ארצות הברית וחיפש נהג. שירלי הוא שחור ובאותם ימים מדינות דרום ארצות הברית, תחת חוקי גים קרואו, הנהיגו הפרדה גזעית בין שחורים ללבנים. לכן הנהג של מיסטר שירלי צריך להיות גם קצת שומר ראש. וכך הוא מגיע לטוני וללונגה (ויגו מורטנסן), בריון ממוצא איטלקי, שעובד כסדרן במועדון לילה, ומעדיף את הגוב להיות נהג על פני השלמת הכנסה בשירות המאפיה המקומית.

וכך הם יוצאים לדרך, הנהג הלבן והנוסע השחור, בסרט מסע שמזכיר לנו שגם בטיפשים בלי הפסקה“, גם משתגעים על מריוגם אני, עצמי ואייריןהכילו מסע במרכז הסיפור שלהם. הנוסחה של פארלי.

המסע אכן עוזר לשני האנשים האלה להתוודע האחד לשני וללמוד האחד על תרבות האחר. זה המקום שבו הסרט מכיל את מירב קטעי ההומור שלו, המבוססים על ההבנה האירונית שבקולנוע אנחנו רגילים שהתפקידים יהיו הפוכים: השחור אמור להיות עני ונבער אבל עם לב חם והלבן אמור להיות עשיר ומשכיל אבל קר ומרוחק – אם ראיתם את “מחוברים לחיים”, אז כזה. זה גם מה שהפך את הנהג של מיס דייזיללהיט לפני 30 שנה וזיכה אותו באוסקר. “הספר הירוק“, שמבחינה סגנונית ותסריטאית נראה מיושן כאילו הופק ב1962, הופך את הפסנתרן לאיש מעודן, רחב אופקים, בעל חינוך אירופי, והנהג הלבן שלו הוא העני, המחוספס, שמשכיל רק בחוכמת הרחוב ולא יודע כלום על מה שקורה מחוץ לשכונה שלו. והוא כמובן גזען מוחלט: בתחילת הסרט הוא זורק לפח כוסות ששני טכנאים שחורים שביקרו בביתו שתו מהן. אבל עד מהרה אנחנו מבינים שזה לא הוא, אלא התרבות והחברה שממנה הוא בא, ועולם הסטריאוטיפים והדעות הקדומות שראשו מלא בהם.

זה הבסיס של הספר הירוק“: אנשים מעולמות נפרדים שתקועים יחד באותה מכונית וצריכים ללמוד לחיות יחד, זה לצד זה, בהרמוניה, כמו הקלידים בפסנתר (אם לצטט את פול מקרטני וסטיבי וונדר). אפשר לפרט כאן את כל המקומות שבהם הסרט הזה משחזר את כל הקלישאות ומנפנף בכל הסטריאוטיפים, אפשר לספר על הנוסחתיות, ולציין שלרגעים זה נראה כמו סיטקום. אפשר לקטר על השמרנות, ואולי אף על הגזענות הסמויה שמסתתרת מתחת לפני השטח, כי הרי סטריאוטיפים הפוכים הם עדיין סטריאוטיפים. אפשר גם לציין את העובדה שבשלב מסוים, הסצינות מתחילות לחזור על עצמן ונדמה שהסרט רק מנסה לדחוף פנימה עוד נושאים שיכריחו את טוני להתמודד עם האחר, לזעזע את עולמו השמרני והמסוגר, ולהפוך אותו לאיש מודרני ומכיל יותר. והכל יהיה נכון. אלא שיש משהו בסרט הזה, ובעיקר במפגש בין התסריט הבנוי לעילא של פארלי ובין שני השחקנים, שהופכים את הסרט הזה למהנה ומרגש. מורטנסן מגלם את הבריון האיטלקי ברעבתנות משעשעת. הוא לא מפסיק לזלול, לטרוף, לבלוס. הוא כמו חיית בר שיוצאת למרעה, וכל עוד זה לא עטוף בפטיפור, הוא יאכל את זה. והתסריט של פארלי (שנכתב בשיתוף ניק וללונגה, בנו של הגיבור) מציג את כל רגעי השעשוע בחצי הראשון של הסרט, כל עוד הם עדיין נוסעים ומופיעים במדינות הצפון. ואז, בחצי השני, כשהם חוצים את קו מייסוןדיקסון ומגיעים לדרום העמוק, למדינות הכי גזעניות ומופרדות בארהב, החשדנות כבר התפוגגה, וכעת על טוני להגן על הלקוח שלו, שהוא עכשיו גם קצת חבר.

הספר הירוק משם הסרט הוא מעין מדריך טיולים מעוות שיצא לאור באותה תקופה, ובו הפירוט של המסעדות והמלונות שבהם מותר לשחורים להיכנס בדרום (הוא נקרא גרין בוק“, לא על שם צבעו אלא על שם מחברו, ויקטור גרין). הספר הירוק הוא ספר החוקים שעל פיו דון וטוני צריכים לציית, מרגע שהם חוצים את הגבול למדינות הדרום. המקומות שבהם הפסנרן המהולל יכול להופיע, אבל לא לאכול. וזה המקום שבו טוני מבין שהוא לא רק נהג ושומר ראש, אלא גם איש הממסד שתפקידו לשמור את דון שירלי במקומו, ושם מתעוררת בו לראשונה ההבנה עד כמה הגזענות מושרשת ומוסדית, ועד כמה הוא שותף לה. בשבועות האחרונים צצו טענות בתקשורת נגד הסרט מצד בני משפחתו של דון שירלי, שמחו על העובדה שהסיפור מסופר מנקודת המבט הלבנה, ומשאיר אותו בתפקיד המשנה. אבל זה בדיוק הסרט: תסריטאי ובמאי לבן עושים סרט שבו דמות לבנה, רוויה בדעות קדומות, לומדת לקבל בני אדם בלי קשר לצבע עורם. אפשר היה לקרוא לסרט לחנך את טוני“.

אז כן, יהיה שיגידו שסרט עם מסר כזה – “גזענות זה רע” – נראה טריוויאלי ב2019, ואפשר להרים מולו מסכי ציניות. אבל יש בו משהו כובש שמצליח לחתור תחת כל התנגדות, פשוט בזכות ההומור והחן שלו. וגם, כי לתסריט הזה יש זיקה עדינה ויפה למילים. דון עושה לטוני סדנת כתיבת מכתבים, והשניים עורכים ביניהם דיונים סביב מילים ומשמעותן, ואלה מהרגעים שבהם אני מרגיש את הניואנסים העדינים של התסריט, שעוסק במשמעות המילים והאופן שבו נוצרת משמעות. וכן, כי יש לו קתרזיס מקסים בסופו, הישר מאגדות חג המולד ומהקלאסיקות של הקולנוע האמריקאי של פעם. הישר מהנוסחאות, שעובדות פעם אחר פעם. זה המיקס הכה אמריקאי, שכה קשה לנו לעמוד בפניו בין שמרנות נוסחתית ובין מקוריות שהיא יחודית רק לסיפור ולדמויות האלה.

ואם לדבר בכנות, באמריקה ששוב קרועה בין דרום לצפון ובין שחורים ולבנים, הסרט הזה מצליח לדעתי להיות יותר יעיל במאבק בדעות קדומות מאשר שחור על לבןשל ספייק לי. הדמויות של טוני ודון דווקא בגלל שיש להם את הרשות לאוורר זה מול זה את כל הדברים הכי גזעניים שהם יודעים על שחורים ואיטלקים, ודווקא כך להתיידד המשיכו לנסוע איתי הרבה אחרי שהסרט הסתיים.

(גרסה מורחבת לביקורת שפורסמה ב”כלכליסט”, 27.1.2019)

נושאים: ביקורת

2 תגובות ל - ““הספר הירוק”, ביקורת”

  1. hamlet 28 ינואר 2019 ב - 13:20 קישור ישיר

    קלישאי וצפוי, ובכל זאת אחל’ה סרט…
    כמו שאמרת – הכתיבה,המשחק,הלב….
    ראיתי פעמיים ואהבתי

  2. אסף 28 ינואר 2019 ב - 15:43 קישור ישיר

    לעשות קומדיה זה יותר קשה מדרמה. ולפעמים מי שמשכלל את הכישורים והטיימינג שלו בקומדיה, גוזר על זה קופון אחר כך במקומות אחרים. זה עבד לרובין וויליאמס ולטום הנקס, ואין סיבה שלא יעבוד לפארלי ולמקיי


השאירו תגובה