"מלך האריות" 2019. פסל האריה השואג, תל חי

דיברתי על הרימייק הדיגיטלי של "מלך האריות" עם נעמה רק ואבנר שביט בפודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. האזינו בספוטיפיי או כאן

1994. "מלך האריות" של דיסני הופך לתופעה תרבותית, לקלאסיקה, לסרט האנימציה המצליח בכל הזמנים. אבל אני מעולם לא אהבתי אותו. בחיי, חפשו בגוגל "האם 'מלך האריות' הוא סרט האנימציה הכי גרוע של דיסני?" ותגיעו אליי.

בשנות התשעים דיסני היו בעיצומו של תור זהב נפלא ומחודש של סרטי אנימציה, מגמה שהנהיג ג'פרי קצנברג, ראש האולפן, ומי שההצלחה העצומה של "מלך האריות" עלתה לו לראש והביאה להעפתו מהחברה. "אלאדין", "בת הים הקטנה" ו"היפה והחיה" היו שלושה סרטים שהערצתי – מיוזיקלס הוליוודיים באנימציה, עם גישה חתרנית לתכנים השמרניים הקלאסיים של דיסני (באדיבות התמלילן הגאון הווארד אשמן, שהלך לעולמו באמצע העבודה על "אלאדין"). "מלך האריות" ניסה לעשות משהו אחר: להתרחק מהמראה המצויר הילדותי של סרטי דיסני וליצור סרט באנימציה קלאסית (המצויר באופן ידני, פריים–פריים, עם עפרונות, טושים ומכחולים) שייראה קרוב לטבעי, ועם שירי פופ של אלטון ג'ון במקום שירי מחזות זמר. מהשוט הראשון, הסרט היה טור דה–פורס טכני של אנימטורים שמוכיחים שהם יכולים ליצור כל אפקט של מצלמה. הסרט גם ויתר על החתרנות הממזרית והקרניבלית של שלושת הסרטים של אשמן ושותפו המוזיקלי, אלן מנקן, והיה רציני כמו המוות. במרכז הסרט אמנם ניצבות חיות מדברות, אבל הרעיון היה ליצור סרט שנראה טבעי כמו החיים. גם תוכן הסרט שעוסק באלימות, כוחנות ונקמה היה הכי דומה לחיים מבין סרטי האנימציה של דיסני. אבל זו, עבורי היתה בדיוק הבעיה: אני לא רוצה סרטים מצויירים שדומים לחיים, אלא דווקא כמה שיותר רחוקים מהם.

2019. 25 שנים עברו מאז ו"מלך האריות" חוזר, ולא בפעם הראשונה. הוא כבר חזר ב-1998 כמיוזיקל זוכה פרס הטוני בברודוויי בבימויה של ג'ולי טיימור, וב-2011 הוא חזר לבתי הקולנוע בגרסה שהומרה לתלת–מימד. ועכשיו מגיע הרימייק, הפעם כסרט אנימציה דיגיטלי. כל מה שאתם רואים על המסך נוצר במחשב, ולא צולם באפריקה.

דווקא כמי שלא מחבב את המקור, התקווה שלי לגלות את הסרט מחדש היתה גדולה: ג'ון פאברו, שביים את הרימייק ל"ספר הג'ונגל" לפני שלוש שנים ועשה שם עבודה נהדרת – עד כדי כך שאני מעדיף את גרסתו על פני המקור הקלאסי – קיבל את הג'וב להמשיך להסתובב בערבות אפריקה וליצור מחדש את "מלך האריות", עם הוראות הפעלה לא פשוטות: שיהיה שונה, אבל זהה. לכן, השינוי המשמעותי ביותר שמגיע עם הסרט החדש הוא לא תוכני או צורני, אלא דווקא חברתי.

דיסני היו פעם האולפן הכי שמרן בהוליווד, נצר למורשת האולטרה–ימנית והאנטישמית של מייסד החברה, ו"מלך האריות" המקורי היה המנון לשמרנות הזאת, כמיהה לשלטון דיקטטורי נאור. הזמנים האלה חלפו וראשי דיסני גילו שדווקא תכנים ליברליים טובים יותר לקופות, ושהצלחה קופתית גלובלית מגיעה מתכנים שמכילים כבוד לתרבויות אחרות והתייחסות לקהלים שאינם רק של גברים לבנים. ולכן, "מלך האריות" החדש הפך לאגדה אפריקאית, עם הקפדה ללהק רק שחקנים שחורים לתפקידי האריות והצבועים (וכך דונלד גלאבר מחליף את מתיו ברודריק, ביונסה מחליפה את מוירה קלי וצ'יווטל אג'יופור מחליף את ג'רמי איירונס). לעומת זאת, טימון ופומבה, מאיזושהי סיבה, היו ונשארו דמויות המשנה הליצניות שמגולמות על ידי שחקנים יהודים (סת רוגן ובילי אייכנר מחליפים את נייתן ליין וארני סאבלה). הקול של ג'יימס ארל ג'ונס בתור מופאסה, השירים של אלטון ג'ון והפסקול של האנס זימר נשארו כמו במקור.

יאמר לזכותו של פאברו שהוא הכניס קצת פראות מתבקשת לסרט העוסק בחיות בר, הוסיף כמה שוטים יפים ומפתיעים ודילל את הכוריאוגרפיה הנאצית שאיפיינה את הסרט המקורי. אבל בסופו של דבר זהו עותק נוטריוני נאמן למקור, הפעם בגרסה פוטו–ריאליסטית, שהופך את העובדה שהחיות מדברות לתופעה הרבה יותר משונה. דמיינו סרט טבע של "נשיונל ג'יאוגרפיק" או של דיוויד אטנבורו, אבל שערוכה ומדובבת בתור מלודרמה משפחתית, על יורש עצר שבורח מארצו אחרי שראה את דודו רוצח את אביו.

היופי הוויזואלי של הסרט, והשירים המוכרים (שהפכו את ההקרנה שבה הייתי לאירוע שירה בציבור) לא מצליחים להסתיר העובדה שיש בסרט הזה, שנראה כמו גרסת החיות ל"המלט" (טימון ופומבה הם רוזנקרנץ וגילדנשטרן), איזו רפטטיביות משונה. הגרסה של פאברו ארוכה מהמקור בחצי שעה, והוא הוסיף לסרט כמה רגעים שנוצרו דווקא עבור גרסת הבמה של טיימור (שמקבלת קרדיט של שותפה להפקה), ובכל זאת, כשאחת הדמויות תידחק לפינה ותהיה במצב שבו טורפים סוגרים עליה, שוב ושוב ושוב ברגע האחרון יקפוץ מאיפשהו אריה שואג שיציל את המצב ממוות בטוח. סימבה אקס מכינה. בשביל סרט כה מושקע טכנית, ובתור יצירה שהיה לעולם 25 שנה לחשוב עליה, יש ברגעים האלה משהו מאוד ילדותי.

ואולי הם השקיעו יותר בהישגים הטכניים שאנימציית החיות הממוחשבת, ופחות בשיפור התכנים. העבודה הטכנית על ההנפשה היתה כנראה כה ממושכת שהיא איפשרה לפאברו בשלוש השנים שבהן הוא עבד על הסרט גם לחלטר מהצד ולגלם שלוש פעמים את דמתו של האפי הוגן בשני סרטי "ספיידרמן" ו"הנוקמים: סוף המשחק", לכתוב ולהפיק עונה שלמה של סדרת טלוויזיה המתרחשת ביקום של "מלחמת הכוכבים" עבור שירות הסטרימינג דיסני-פלוס ולביים סדרת בישול לנטפליקס. פאברו הוא כרגע הבמאי היחיד שעובר מיד ליד בין כל חטיבות דיסני (דיסני, מארוול ולוקאספילם, חסר לו רק קרדיט כבמאי של סרט פיקסאר כדי להשלים את הסבב), ואחרי "איירון מן" ו"ספר הג'ונגל" קשה להגיד שאין לנוכחותו תרומה להישגי התאגיד, אבל "מלך האריות" – גם אם ישיג הישגים כבירים בקופה – לא יזכר כסרט המשמעותי בפילמוגרפיה שלו.

וכך "מלך האריות", שנולד כיצירה מרתיעה בקדרותה ובתפיסת העולם האלימה שלה, הופך כעת לסרט טבע יפה אך נדוש, איטי וארוך. כסרט על מעגל החיים, אבל שמקפיד להציג את האריות כאוכלי חרקים ולא כטורפים (רק הרעים טורפים פגר של חיה שלא ראינו אותה ניצודה). סימבה לומד להיות צמחוני. וכל רגע שהיה יכול להיות בעל פוטנציאל מסעיר או משמל, נותר מדולל. אפילו דואט היסטורי בין ביונסה וצ'יילדיש גמבינו – בתור סימבה ונלה הבוגרים והמתאהבים – מתגלה בו כאנטי–קליימקס מוזיקלי. ובכלל, ביונסה – שהנוכחות שלה בסרט עזרה להפוך אותו לשיחת החודש, כולל בקרב חבריה לצוות השחקנים שהיו נרעשים מנוכחותה לצידם – מתגלה בנכס שיווקי רב, אבל בעלת ערך אמנותי מצומצם. היא מדברת חלש, ואין חשמל או אנרגיה בשירים בהם היא משתתפת. גם אלבום המחווה שלה לסרט – הרצון שלה ללמד את אלטון ג'ון איך נשמעת מוזיקה אפריקאית – מאכזב.

מבחינה פוליטית, הסרט מפספס הזדמנות לעסוק בנושאים אקולוגיים בוערים; ובתור סרט אפריקאי, הוא לחלוטין לא נוגע בסיפורה של היבשת – ללמדנו שדווקא יצירות פנטזיה כמו "הפנתר השחור" יכולות להגיד לנו הרבה יותר על העולם שלנו מאשר סרט שמנסה להיות דמוי–מציאות כמו "מלך האריות". הרגע היחיד שיש בו הדהוד אקטואלי בעל עוצמה הוא כשסימבה חוזר למולדתו ורואה מה קרה לארצו מאז שסקאר תפס את השלטון. התחושה של "מה עשיתם למדינה האהובה של אבותיי?" בוודאי מרגישה מוכרת לפחות לחצי מהאמריקאים. ובכל זאת, זה לא "אווטאר", זה לא אירוע גלובלי מכונן ומחשמל שקורא לעמידה אזרחית נגד פולשים וכובשים. זה סתם עוד מאבק דרוויני בין המינים, הישרדות החזק – תנו לוורנר הרצוג לביים את הרימייק לרימייק – קצת מבטא גרמני לא היה מזיק לחלק מהדמויות. כי אחרי רצף רימייקים מיותרים אך סימפטיים של דיסני לסרטיהם ("היפה והחיה", "ספר הג'ונגל" ובאחרונה "אלאדין") מגיע הסרט הזה שבסופו אי אפשר שלא לצאת בתחושה שביונסה או לא, בסרט הזה כבר היינו.

(גרסה מורחבת לביקורת מ"כלכליסט", 21.7.2019)

ציוץ