האם "מלך האריות" הוא סרט האנימציה הכי גרוע של דיסני?
אני חסיד גדול מאוד של סרטי האנימציה של דיסני. ולא רק בתור אקט נוסטלגי, גם בזמן אמת: הייתי מספיק מבוגר כדי להתעלף בזמן אמת מ"היפה והחיה" (סרט האנימציה של דיסני שאני הכי אוהב), "בת הים הקטנה" ו"אלדין", ובאחרונה מ"פלונטר" הנהדר.
ועדיין, גם בזמן אמת חשבתי ש"מלך האריות" הוא פשוט סרט איום ונורא. בעיקר כי הוא היה בעיניי לא מהנה, אבל גם כי הוא היה בעיני מכעיס. סרט בוטה ורודני – באופן שוולט דיסני עצמו, שהיה איש רודני, כוחני וחובב פשיסטים ודיקטטורים בעצמו, מעולם לא היה מעז לבטא על המסך – שהגיע אחרי תקופה של סרטים עדינים ומעודנים ומלאי הומור והיפוכי תפקידים אירוניים.
אבל הייתי במיעוט. "מלך האריות" היה סנסציה כשיצא. סרט האנימציה המצליח בכל הזמנים (כנראה שאני תמיד קצת אלרגי ל"סרט האנימציה המצליח בכל הזמנים", כי מי שירש אותו בתואר היה "למצוא את נמו", גם סרט שהיו לי הסתייגויות ממנו. כרגע מחזיק התואר הוא "צעצוע של סיפור 3", ואין לי שום בעיה איתו).
ועכשיו הוא מגיע להקרנות חוזרות לשבוע בלבד בגרסה תלת מימדית. אני מודה שמנקודת מבט טכנולוגית מסקרן אותי לראות איך נראה תהליך ההמרה שדיסני עשו בו הם הפכו סרט באנימציה קלאסית לסרט תלת מימדי (כשראיינתי לפני כשנתיים את ג'פרי קצנברג ושאלתי אותו האם יש סיכוי שהוא יעשה המרה לתלת מימד ל"נסיך מצריים", הוא טען שאין כרגע שיטה מספקת בעיניו שתהפוך אנימציה קלאסית לתלת מימד. מסקרן לראות האם שיטה מספקת כזו כבר הגיעה), אבל ממש אין לי שום חשק לראות אותו. ראיתי אותו כל כך הרבה פעמים מאז – ילדים, יו נואו – ואני עדיין מדרג אותו בתחתית סולם האנימציה של דיסני. לעומת זאת, אם לא ראיתם את "מלך האריות 1.5" (שהופץ בארץ בדי.וי.די בתור "מלך האריות 3") אני ממליץ לכם עליו בחום. הסרט הזה מצחיק נורא. אם "מלך האריות" הוא פראפרזה על "המלט" הרי ש"מלך האריות 3" הוא גרסה לילדים של "רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים" של טום סטופארד. כל עלילת סרט הראשון מסופרת מחדש אבל מבעד לעיניהם של טימון ופומבה, שעושים מהעלילה הכה נפוחה של הסרט הראשון חוכא ואיטלולא.
הנה כמה מילים טלגרמיות מהמדור שלי השבוע, על היציאה המחודשת של "מלך האריות" המקורי. (הורים, אם ילדיכם מעולם לא ראו את הסרט, אני ממליץ לכם בחום לחסוך אותו ממנו. הסרט הזה מחרחר ריב ומדון).
פורסם ב"פנאי פלוס", 24.8.2011
בסוף השבוע יעלה בארץ הסרט "מלך האריות" של דיסני לתקופה קצובה, בגרסה תלת מימדית. כן, זה אותו "מלך האריות" שהיה ב-1994 לסרט האנימציה הקופתי בכל הזמנים (מאז עקפו אותו "שרק 2", "צעצוע של סיפור 3" ו"למצוא את נמו"). כן, זה אותו "מלך האריות" שהיה שירת הברבור הסופית של אולפני האנימציה הקלאסית של דיסני, ששנה אחר כך ראו איך חברה בת שלהם בשם פיקסאר מחסלת להם את העבודה באמצעות מחשבים. כן, זה אותו "מלך האריות" שהוויכוח על האחוזים והתמלוגים ממנו סיכסך בין השותפים הוותיקים מייקל אייזנר וג'פרי קצנברג, שהובילה לפרישתו של קצנברג מדיסני והקמת אולפני האנימציה של דרימוורקס (ש"שרק" שלהם היתה נקמתו המתוקה בדיסני), ובסופו של דבר, אחרי משפט פומבי ומכוער, הביאה לפיטוריו של אייזנר וכמעט לקריסה המוחלטת של דיסני כולה; וכן, זה אותו "מלך האריות" שהדהים אותי כשראיתי אותו לראשונה: בתור חובב סרטי האנימציה של דיסני נדהמתי מכמה שנאתי את הסרט הזה, שהרגיז אותי מתחילתו עד סופו.
הקדנציה של ג'פרי קצנברג בתור ראש אולפני דיסני באה לידי ביטוי בכך שהוא הצליח להקים לתחייה את מחלקת האנימציה של האולפן, שדי שקעה לסטגנציה בשנות השבעים והשמונים. תחת ניצוחו נוצרו שלושה מסרטי האנימציה האהובים עליי של דיסני: "בת הים הקטנה", "היפה והחיה" ו"אלדין". שלושתם סרטים עם לא מעט הומור, שבנויים כמו מיוזיקל הוליוודי קלאסי, ושהיה בהם משהו נשי מאוד. ופתאום, סרט שהוא כולו מצ'ואיזם חייתי, נטול הומור (יש בו בדיחות, אין בו הומור) או מודעות עצמית, מלא אכזריות, ובעיקר נטול חן או קסם אגדתי. זו מעין גרסת הספארי ל"המלט" של שייקספיר (עם טימון ופומבה בתור רוזנקרנץ וגילדנשטרן), ובה סצינת המוות של אביו של סימבה שהיא בעיניי טראומטית וגרפית אף יותר מסצינת מותה של אמא של במבי.
17 שנה ושתי ילדות אחר כך אני מודה שהשנאה שלי לסרט התרככה מעט. אולי בזכות השירים של אלטון ג'ון. אולי כי אני רואה אותו מבעד לעיניהן של הילדות שלי והוא נראה לי כעת מעט תמים יותר (אבל עדיין בלתי חינני). ובכל זאת, חבל לי שדווקא את הסרט הזה בחרו בדיסני לעבד לגרסה תלת מימדית (נכון לכתיבת שורות אלה טרם ראיתי איך נראית הגרסה התלת מימדית, אני מניח שהיא בוודאי נוצצת ומרהיבה, כשם שהיא מיותרת ונצלנית). מבין 50 סרטי האנימציה של דיסני, מגיע להרבה סרטים אחרים טיפול משמר, ולאו דווקא לסרט שכולו שאיפה לכוחנות, רודנות, נקמנות, אכזריות ומלוכה. 17 שנה אחרי אני רק יכול להפנים שאולי זהו סרט האנימציה הכי ריאליסטי של דיסני.
מעניין שלא אהבת את הסרט הזה.
אני דווקא מאוד אהבתי וכן נכנסתי לקסם של הסרט הזה מהסצנה הראשונה כשמרימים את סימבה ועד לסוף הסרט.המשפט מפתיחת הסרט חרוט לי גם "יום אחד כל זה יהיה שלך".
אני חושב שהסרט הזה היה אחד מסרטי האנימציה הראשונים בשנות ה90 שפנה ממש לקהל מבוגר (תקן אותי אם אני טועה) והוא הוכיח שזה יכול לעבוד ושסרטים מצויירים הם לא רק לילדים.
אני דווקא כן הייתי ממליץ ללכת לראות את הסרט ומעניין לראות את העיבוד התלת מימד שנעשה. כמו כן כבר הרבה שנים רץ מחזמר מאוד מצליח בברודווי שמבוסס על הסרט.
באמת מעניין אותי למה לא אהבת את הסרט 🙂 אני רואה בו קלאסיקה קולנועית לפחות בתחום האנימציה והסרטים המצויירים.
מסכים עם כל מילה לגבי מלך האריות. הייתי ילד כשהוא יצא, וגדלתי באותן השנים על בת הים הקטנה, היפה והחיה ואלאדין (הגדול מכולם). את מלך האריות לא הצלחתי להבין גם אז: עלילה פשטנית ומשעממת (פשיזם הייתה מילה שטרם הכרתי 🙂 ). הוא איבד את הקסם הקליל של הסרטים הקודמים של דיסני ומסמל עבורי את תום עידן הזהב שלהם בתחילת שנות התשעים.
זה לא שהוא סרט גרוע, אבל הוא בפירוש לא אחד מסרטי האנימציה הטובים שראיתי בכל הזמנים. אפילו אין לו מקום בחמישים-מאה הראשונים.
מסכים לגמרי, אחרי ההנאה הגדולה מבת הים הקטנה, היפה והחיה והשיא הנהדר של אלאדין, מלך האריות היה ונשאר אכזבה.
מנקודת מבט של הורה, כאשר יש לכולנו בביתנו גישה לכל הסרטים של דיסני באופן שווה, שלגיה ופינוקיו הקלאסיים בעייתיים בעיניי הרבה יותר מאשר מלך האריות. בתמימותי חשבתי שדווקא שני אלה יתאימו לילדים רכים מאוד בשנים והתחרטתי עד מאוד בגלל האימאז'ים המפחידים שם. בפינוקיו- החלק על הפיכת הילדים לחמורים. בשלגיה- הבריחה שלה ביער והמכשפה המפחידה. אני מרשה לעצמי להעיר על ענין זה מכיוון שהסרטים שלהם לאחר מכן הופכים להיות "רכים" הרבה יותר מבחינת קטעים מפחידים. (פו הדב, ספר הג'ונגל). הסרט הגרוע ביותר שלהם בעיניי הוא לילו וסטיץ'- אין בו פשוט שום דבר. האמת היא שצ'יקן ליטל גם יכול להתחרות על התואר הגרוע אבל רק בגלל שהוא סרט "מדע בידיוני" שכלל לא מובן לילדים, ואני עצמי חשבתי שהוא חמוד מאוד.(אני רואה שאני מברברת הרבה על סרטי ילדים בתגובות- אולי תדבר עוד על קפטן אמריקה ואז אני אוכל להשתתף בשיח מבוגרים :)… )
גם אני לא התחברתי לסרט והעדפתי את שלושת קודמיו, אבל אני חושב ש"הגיבן מנוטרדאם" גרוע ממנו.
ומילה על הסרטים הטובים שלהם- אצלנו בבית מככבים הסרטים הבאים שלהם בגלל אינטרס משותף של הילדים וההורים:ספר הג'ונגל, פוקהונטס, הנסיכה והצפרדע. (כמובן, "שרק" "וצעצוע של סיפור" הם הכוכבים האמיתיים אבל זה לא שייך לדיון). "דמבו" הוא הסרט הראשון שקניתי לילדיי לפני שנים וממש התרגשתי עד דמעות כשצפיתי בו איתם. לא ממש הבנתי מה התכוונת כשאמרת ש"מלך האריות" הוא מאוד ריאליסטי, אבל אם כוונתך שהסרט נוגע בנושאים מהחיים האמיתיים, אז "הנסיכה והצפרדע" הוא סרט ריאליסטי עוד יותר.ולסיום, אני חייבת-חייבת לציין ש"הדרך לאל דורדו" הוא סרט האנימציה המהנה ביותר של כל הזמנים. זהו, הנה אמרתי.
ועוד משהו- רק בגלל שהזכרת את הבעיות הפנימיות של חברת דיסני- תהיתי אם קראת את הספר המרתק "לנצח נבנו" של קולינס/פוראס על תאגידי ענק , שם גם מדברים על דיסני.
אני חושב שמלך האריות הוא סרט עמוק יותר בהרבה מובנים משלושת הקודמים, שמצוינים גם הם.
נכון שהוא אפל יותר, אבל זה סרט שבאמת גורם לצופה להרגיש משהו עמוק מעבר לצחוקים.
סצנת המוות של מופסה, גרפית ואלימה, נכון, אבל מוות מסוג זה הוא אכן אלים.
אובדן זה קשה וכואב, וכשסימבה מגלה שאביו מת, אין אף עין יבשה, עד היום.
לאחר מכן, כשמופסה מתגלה לסימבה, זו סצנה שנושאת כל כך הרבה משמעות שאי אפשר לצפות מילד להבינה במלואה. אני יודע שככה זה היה בדור שלי, כולם זכרו את "הקונה מטטה", אבל לא את "זכור מי אתה", שזה לקח שלרוע המזל, גם דיסני שכחו.
לסיכום, אי אפשר לשפוט את מלך האריות בסטנדרטים של אלדין, אלא בפני עצמו, ובפני השירים המדהימים של אלטון ג'ון.
אני לא יכול לשפוט את הסרט הזה כמו שצריך, כי גדלתי עליו. ואני לא זוכר איך הייתה ההרגשה לראות אותו בלי לדעת אותו בעל פה.
אבל מה שאני כן יודע זה שהסרט הזה פשוט צורח "קלאסיקה". הוא נשאר איתך המון זמן, אתה מצטט אותו, אתה מזמזם אותו, אני אישית חייתי אותו כל הילדות. האקונה מטאטה זה הפאקינג מוטו שלי עד עצם היום הזה . 🙂
בעקבות תגובתה של איריס אני נזעק להגן על "לילו וסטיץ'", סרט מהנה במיוחד ואחד הטובים הבודדים של דיסני בתקופה שהם הוציאו בעיקר סרטים מאכזבים.
אין לך בושה לדבר ככה על מלך האריות. ואתה עוד חושב שפלונטר נהדר…
שמעתי הרבה פעמים את הגרסא שאומרת שמלך האריות הוא דיקטאטורי ופשיסטי. בחיים לא הבנתי אותה. מה פשיסטי במלך האריות? אשמח אם מישהו יסביר לי את העמדה הזו. אתם יודעים שלא כל מונרכיה היא דיקטאטורה, ולא כל דיקטאטורה היא טוטאליטריה. מי שמקים טואטליטריה במלך האריות הוא האיש הרע, סקאר. מי שעוצר אותו זה מרד נשים וגבר צעיר שחי חיי סאטלנים בגלות. אבל אולי פספסתי משהו.
דוקא היפה והחיה הוא הסרט הכי אנטי ליברלי של דיסני שאני מכיר. ואחד מהסרטים השוביניסטים בכלל. אישה צעירה ששרה בתחילת הסרט על רצונה בחיי הרפתקאות וקריאת ספרים (חיים אינטלקטואלים). אך עוברת מסע שכנוע זריז שבו היא מתאהבת תוך יומיים בחיה – איש גס רוח ואלים. היא מתאהבת בו בגלל שהיא מצליחה לתרבת אותו וללמד אותו נימוסי שולחן. הם מתאהבים, הוא הופך לנסיך עם טירה ומשרתים (אפרופו מונרכיה) והיא מתחתנת איתו בשמחה. הסוף. סיפור עתיק כזמן, היפה והחיה. הגבר והאישה.
=====================
רוה לרז: לשיטתי, פאשיזם בקולנוע הוא עניין אסתטי, לאו דווקא תוכני. איך אתה מצלם את העולם ואיזו תפיסת עולם אפשר לקרוא מהאסתטיקה שאתה בוחר.
אני לא מסכים עם דעתו של רוה, אבל אני אנסה להבין:
סצנת הפתיחה של מלך האריות בעצם מסבירה את כל הפואנטה של הסרט, גלגל החיים.
הסרט ממשיך להסביר שהאריות, כמלכים, טורפים את האיילות, שגם הן נתינות הממלכה, ועצם קיומם, להיות אוכל לאריות.
מאידך, כפי שמופסה מסביר, האריות הופכות לעשב, שנאכל ע"י האיילות, וחוזר חלילה עד אינסוף.
להגיד על זה שזה פשיסטי, לדעתי, זה פסול. במיוחד בסרט הזה.
הפשיזם בעלילת "מלך האריות" (וגם ב"משפחת סופר על")-
גנטיקה – יש כאלו שנועדו להיות למעלה, ויש כאלו שנועדו להיות במקומות אחרים. אם מישהו לא מקבל את המקום שלו לפי הגנטיקה הוא יוצר בעייה שצריך לתקן אותה. הסוף
ניר, זה יפה מאוד שהאריות הופכות להיות לעשב שנאכל ע"י האיילות. גם בעלי עבדים מתו והגופות שלהם העשירו את האדמה שעליה חיו עבדים. אלו מסוג המטפורות שלדעתי יותר מעוורות מאשר מאירות.
יובל, אני חושב שאתה מתבלבל בין גורל או ייעוד, לבין גנטיקה. ואתה מתאר לפחות חצי מהסרטים שראיתי בחיי, אז אחד משתיים – או שחצי עולם פשיסט, או שפשיזם (לפי הגדרתך הזאת) הוא לא כזה נורא, או אולי אפילו טבעי במקרים מסויימים.
הפאשיזם של דיסני (ופיקסאר) הוא לא ממש פוליטי אלא חברתי בסגנון איין ראנד. נכון שאתה יכול להיות עכברוש פשוט ולהגיע לגדולה אבל זה משום שנועדת לגדולה וכדי להגיע לשם תצטרך להילחם בכל אותם המוני אנשים שלא נועדו לגדולה ויפריעו לך בדרכך. כך במלך האריות, כך ברטטוי, כך במשפחת סופר על וכך אפילו ב"מכוניות 2" שם המכוניות שנבנו/נולדו לא מוצלחות הן הרעות משום שהן מנסות לתבוע את מקומן בעולם ולהפריע למכוניות שנועדו לגדולה.
אורון, גנטיקה, הייעוד נקבע לפי גנטיקה, ב"מלך האריות" וב"משפחת סופר על", לפי פרטי העלילה.
יכול להיות שחצי עולם פשיסט, קרוב לחצי בכל מקרה. אבל זה לא קשור למספר הסרטים עם עלילה פשיסטית. פשיזם (לפי הגדרתי) זה די נורא. טבעי או לא טבעי, אני לא יודע ולא מאוד חשוב בעיניי.
יובל, בשני הסרטים שהזכרת הייעוד אכן "נקבע" מתוקף היותו של פריט שייך למשפחה/לאום מסויימים, המקנים לו את זהותו. אז אני חוזר בי. אבל זה עדיין לא פשיזם פר-אקסלנס, כלומר, לא בעיניי. זה קרוב וזה בעיניי המתבונן. לשני הסרטים יש תירוצים לא רעים להתחבא מאחוריהן – "מלך האריות" מתרחש בטבע, בו החזק שולט וכו' בעוד "משפחת סופר-על" הוא גם סרט על ערכיה ומקומה של המשפחה בחיים. יכול להיות שהם יותר פשיסטיים מכל דבר אחר, אני לא רואה אותם כך.
עדן, עכשיו אני אצטרך לשאול אותך את אותה השאלה ששאלתי את יובל – איך "נועד לגדולה" חופף לפשיזם? זה יכול להיות משיק בסיטואציות עקומות, אבל ממש לא כך בסרטים שהזכרת, לדעתי כמובן. האם רמי, העכברוש שהוא גיבורו של "רטטוי" נועד לגדולה בקטע גזעני? לאומני? לא. הוא פשוט מאמין בעצמו, בקטע מטורף, גם כאשר המשפחה שלו לועגת לו והמכשולים איתם הוא צריך להתמודד הם לא אנשים חסרי כשרון, אלא רעי לב. ע"ע הטבח במסעדה של גוסטו – הוא מוכשר, אין ספק, אבל תאוות הבצע גרמה לי למכור פיצות קפואות במקום להשקיע במסעדה.
אורון – ייתכן ופאשיזם הוא לא המונח הנכון כאן משום שאנו עוסקים כאן בדיוק בנקודת ההשקה שבין הפאשיזם לקפיטליזם בצורתו הקיצונית ביותר והדי מטורללת: המדד היחיד לטיבו של אדם הוא הצלחתו. אם אדם מצליח הוא אדם טוב ויותר מכך – הוא אחד מאלו אשר נבחרו ע"י אלוהים/הגורל להצליח. הלא מצליחים לא יצליחו לעולם משום שלא נבחרו וכל הווייתם מסתכמת בניסיונות להפריע לנבחרים.
וואו. ככה לצאת נגד הסרט שהוא אולי ה-סרט של דיסני ( ודאי אנימציה, אולי בכלל), ואני מדבר על הפופולריות שלו בגילאים בוגרים יחסית, ואולי מדובר גם בסרט אהוד ביותר אצל ילדים קטנים.
ראיתי לאחרונה ש"מלך האריות" נגנב מסדרת אנימציה יפנית
http://www.youtube.com/watch?v=s4GR0DconsU
האמת שמעולם לא ראיתי את הסרט במלואו. פשוט לא עניין אותי כל כך
סליחה אבל הצלחה כתוצאה מיעוד, או אפילו גנטיקה זה לא פאשיזם. כמו שעדן אמר זה הרבה יותר קרוב לקפיטלזים ופוריטניזם. פאשיזם זה לשים את מדינת הלאום מעל הכל, לגמד ולהעלים את הפרט, לבטל את האינדיוידואל לטובת הגשמת הלאומיות.
פאשיסטי מבחינה אסטתית, נו בזה אני כבר לא מבין מספיק. אולי יש שם שוט אחד או שניים שמזכירים את הסגנון הקולנועי של לני ריפנשטאהל, לא משהו פסול בפני עצמו לדעתי.
תגיד לי אתה שפוי? כי אתה לא…
מלך האריות זה הסרט הכי טוב שיש של דיסני ובכלל בכל העולם! אתה כנראה לא רואה את זה כי אתה אדם קר שלא באמת אוהב את הסרטים של דיסני וסתם אומר את זה… אם היית אוהב באמת את הסרטים של דיסני לא היית יכול שלא להתאהב במלך האריות ומזה כל המילים האלה של הפאשיזם
וכל החארטה הזה?! זה סרט לילדים קטנים שנולדו בתקופת שנות ה- 90 כמוני ולך אין שום זכות לדבר ככה על הסרט הטוב יותר מכל מה שיש לך בחיים!
יאיר, הופתעתי לרעה. מלך האריות זה סרט מופת. ואם אתה לא אהבת אותו, אז אתה במיעוט
מעולם לא שמעתי תגובה אחת רעה על הסרט. כל חיי עד רגע זה, עד שהחלטתי לרשום בגוגל "מלך האריות ביקורת" עקב התקף נוסטלגיה חריף, חייתי בבועה שכל ישראלי ובכלל כל אדם שיצא לו לצפות, מאוהב קשות.
בתור יליד שנות ה 90 אני מן הסתם משוחד כאן. גדלתי על הסרט.
יכול להיות שיש אמת בדברי הכותב, אם בוחנים את הסרט בצורה אובייקטיבית.. אבל חבל לקרוא את הגישה בה הדברים נאמרו, על סרט שמציג כל כך הרבה מעבר לעמדות כח. הרגע שמופסה מדבר עם סימבה אחרי שהציל אותו מהצבועים. הרגע שמופסה מת. הרגע שטימון ופומבה מתגלגלים מצחוק כשסימבה מעלה את דברי אביו ולאחר מכן – ההתגלות שסימבה חווה. יש כאן הבנייה עמוקה ומרגשת למסר הבא – גם הגדולים והחזקים רגישים, פגיעים ומפחדים. גם הם חלק מגלגל החיים. אתה יכול לשנוא ולהכחיש עד שכחון, אבל האמת תשאר אמת (רלטיבית או אבסולוטית) וכדאי לך להתייצב בפניה ולהתמודד איתה, אחרת תחייה בבריחה כל חייך מבלי שזה יפסיק לרדוף אותך.
בסופו של דבר הסרט פונה גם, אם לא בעיקר, לילדים, אז דמויות מורכבות אין כאן, אלא הצגה פשוטה של הטוב מול הרע.. ודווקא לפשטות הזו יש קסם משלה, במיוחד כשהיא ממלאת את תפקידה בהשארת מקום לתחושות קיומיות עמוקות, מבלי שהשכל ישבש את התדר.. עם השכל אפשר וכדאי להשתמש אחר כך, בעיכול הסרט, אחרי שאותן תחושות צפו באין מפריע.
זכרו מי אתם 🙂