"המפתח של שרה", ביקורת
פורסם ב"פנאי פלוס", 24.8.2011
לו ניתן היה להכניס סרטים למכונה ולתת לה לכתוב ביקורות, ללא מגע יד אדם, אני מניח ש"המפתח של שרה" היה מקבל ממנה ציון גבוה למדי. הסרט מושקע, יפה לעין, ארוג בצורה נבונה בין הווה לעבר. קום איל פו. אבל מנגנון ביקורת הקולנוע שלנו איננו ממוכן אלא נעשה מעשה ידי (ועיני) אדם. וכאן, הייתי במצוקה. כי למרות שהיו רגעי התפעלות מ"המפתח של שרה" מצאתי שדקות ארוכות ממנו, בעיקר בפתיחת הסרט, פשוט בלתי נסבלות לצפייה. לא כי הסרט רע. אלא כי הבטן והמוח שלי לא מסוגלים לספוג או להתמודד עם הכל. כמו למשל שואה. או באופן ספציפי יותר מותם של ילדים בשואה. למעשה, אילולא נוכחותה הכמו-תמיד-מצוינת של קריסטין סקוט תומס בסרט, והעובדה שהעלילה נעה בין העבר בשואה ובין ההווה של פריז בת ימינו שמאפשרת הקלה מסוימת (הקלה מול עלילה בלתי נסבלת בפשטנותה), הייתי נשבר כעבור עשר דקות, מפסיק לצפות בסרט ולא כותב עליו מילה. כן, יש סרטים שקשה לי איתם.
אבל המשכתי. ובדיעבד, אני שמח על כך. כי למרות ש"המפתח של שרה" מתחיל באופן בלתי נסבל, עירבוב בין קיטש ובין אכזריות, ולמרות שהוא משוטט באמצע באיזורים שנראים חסרי פשר, הוא מצליח לספק בסופו חתיכת קתרזיס נאה שאיכשהו הצדיק לי את כל הסבל.
הסרט מצטרף ל"נקודת איסוף" ול"מאוחר יותר" מהשנתיים האחרונות בכך שהוא חוזר לספר את סיפור איסופם, גירושם והשמדתם של יהודי פריז, סיפור שלנצח ייזכר על ידי הדור שלא היה בשואה בזכות סרטו של ג'וזף לוסי, "מר קליין". יש משהו ראוי בכך שיוצרים צרפתיים בני זמננו רוצים לשחזר על המסך את זוועות ריכוז היהודים באיצטדיון החורף, ולא לתת לזכרון זה לשקוע (למרות שאתרי ההתרחשות נמחקו מעל פני האדמה, אבל הם נבנים מחדש כתפאורה לסרטים), ויש משהו מרשים בכך שסרט כמו "המפתח של שרה" אומר את האמת הבוטה: אלה לא היו הנאצים שגירשו את היהודים מפריז – אלה היו הצרפתים עצמם. חלקם אמנם הפגינו חסד. אבל הרוב שמח לראות את היהודים עוזבים, ואף הלשין עליהם, ומיהר להשתלט על רכושם הנטוש.
"המפתח של שרה" מספר על ילדה צרפתיה יהודיה שמנסה להתמודד עם רגשות האשם שמלווים אותה בעקבות מעשה שעשתה בזמן גירוש יהודי פריז. שנים אחר כך, בפריז בת זמננו, מגלה עיתונאית אמריקאית שגרה בצרפת (סקוט-תומס) שסיפורה של משפחת בעלה קשור איכשהו לסיפורה של שרה, והיא יוצאת לברר מה עלה בגורלה של אותה שרה, שעקבותיה נעלמו אחרי הגירוש.
וכאמור, יש בסרט הזה לא מעט רגעים לא נעימים, בוודאי עבור אלה שרגישים לדימויי שואה ומצוקת ילדים. ויש משהו לא נעים בסיפור הבדוי הזה, שכמעט נהנה בסדיזם להתעלל בדמויותיו. אבל יש בסרט לא רק רהיטות קולנועית וצלילות רגשית, והנוכחות של סקוט תומס היא כמו מצפן מוסרי מרשים, בעיקר יש בו סוף שמצדיק את הסיפור והופך אותו לסיפור יהודי של התעוררות וגילוי. זה סרט על האובססיה של הורים להסתיר את השואה מילדיהם, ועל תחושת איבוד הזהות של אותם ילדים שההיסטוריה הוסתרה מהם, ותחושת השייכות שמתעוררת כשהאמת נחשפת.
נ.ב:
את פסקול "המפתח של שרה" הלחין המלחין הסקוטי מקס ריכטר, שמוכר לצופים הישראליים בזכות הפסקול שכתב ל"ואלס עם בשיר". קטעים מאלבומי הסולו של ריכטר שולבו גם בפסקול הסדרה של רני בלייר, "פרשת השבוע", קטעים שהופיעו אחר כך גם ב"שאטר איילנד" של מרטין סקורסזי. ריכטר גם הלחין את המוזיקה לסרט היעודי "איך למות באורגון", על המתות החסד, ששודר החודש בערוץ יס דוקו.
הפריים ששמת בראש העמוד דומה להפליא לשוט מסצינת התרנגול ב'מחבואים'. אולי לא במקרה
תודה!
משהו אחר:
ברק ותומר הימן באל -ג'זירה
http://www.youtube.com/watch?v=X9DMyeyxmhU
ובאותו לינק אפשר לתפוס הצצה ב The guard, שמאשר שמשהו במשפחת מקדונה פשוט מעריץ את האפשרות להיות חסר נימוס באופן בוטה, ולא להתנצל על זה.
(או בקיצור, כל מה ש"מורה רעה" רצה לעשות, ולא כל כך הצליח).
ג'ון מייקל מקדונה, הבמאי של של The guard, הוא אחיו של מרטין מקדונה, הבמאי של "ברוז'" הזכור לטוב. The guard אמור להגיע אלינו לקראת סוף ספטמבר. אני מסוקרן.
האם פירסמת ביקורת על הסרט "נקודת איסוף"?
העובדה שלמוחך ולבטנך יש קושי להתמודד עם נושא כמו שואה, היא בדיוק הסיבה שצריך לעשות ולראות סרטים כאלה.
בקורת לא חייבת להיות בהכרח קטלנית ודי לבקורת של מבקר בינוני שיכניס מילה מקוממת כדי שהבקורת תזכה להתייחסות.
כך קורה עם המילה "בדוי".
איני יודע כמה ומה מהסרט "בדוי" ומה זה גם משנה. אולם יש להמשיך ולהפיץ סרטים המציגים את האספקטים השונים והאישיים שבשואה שששום ארוע בה לא היה בדוי.
הנסיונות לשכוח ולהשכיח הם ה"בדיה".
חייבים לראות סרטים על השואה ולקרוא ספרים כדי שהדור שלא היה שם יראה מה היה ולא יתן לזה לקרות בעתיד. שלא ירדו מהארץ כי קשה להם, כי צריך ללכת למילואים, כי צריך לשלם מס הכנסה. אנחנו כולנן יודעים שהחיים בארץ לא קלים, אבל אנחנו רוצים להיות בטוחים שלא ישלחו את הילדים שלנו למחנות ריכוז כפי שזה קרה באירופה.
לכן הביקורת על הסרט לא הוגנת.
את הספר קראתי לפני כשנה ומיד העברתיו לקריאה לגיסתי, וכפי שהיא הגדירה אותו- "הבטן מתהפכת לנוכח הכאב והעוצמה "… הסרט אינו נופל מהספר, הסיפור מובא בדרך חזקה וכואבת ושוב מפגישה אותנו עם יהודתינו ועם הצורך שלנו לשמור על עצמנו ולא בדרך של להחביא את דתינו. מפליא בעיני שסיפור כל כך חזק מובא על ידי יוצרים שאינם יהודים ואף נעשה בו מקום של חשבון הנפש של והעם הצרפתי(ואולי של חלקו בלבד).