״ספר הג׳ונגל״ 2016. היום, במקום להגיד ״אנימציה״ אומרים ״אפקטים דיגיטליים״

אנחנו נמצאים בעיצומו של גל סרטים שזורמים אלינו ברצף בעקבות מהחלטה אסטרטגית של אולפני דיסני: להקים לחיים את סרטי האנימציה הקלאסיים שלהם. היה לנו כבר את ״סינדרלה״ בשנה שעברה, ואת ״מליפיסנט״ (גרסה ל״היפהפיה הנרדמת״) ואת ״אליס בארץ הפלאות״, ובשנה הבאה יהיה לנו את ״היפה והחיה״ ו״חברי הדרקון אליוט״. ״בת הים הקטנה״, ״101 דלמטים״ ו״דמבו״ (בבימויו של טים ברטון) בדרך, והשבוע פורסם שהם מתחילים לעבוד גם על גרסה חדשה ל״פיטר פן״, למרות שהעובדה שהסרט ״פן״ של אולפני וורנר והבמאי ג׳ו רייט נכשל בקופות בשנה שעברה (אולפני וורנר מנסים לחקות את דיסני ואכן עשו גרסת ״פן״ משלהם והשנה עושים את ״טרזן״. אני מניח שבדיסני מחכים לראות איך יצליח ״טרזן״ של וורנר לפני שהם יחליטו האם הם מטפלים בו גם). והשבוע מצטרף אל הסדרה הזאת ״ספר הג׳ונגל״. למקרא המילים היבשות אני חש מול הידיעה הזאת שילוב של יאוש ובוז. למה? הרי סרטי הנימציה של דיסני הם ברובם קלאסיקות ואפילו יצירות מופת. ואנימציה היא סוגה שכמעט ולא מתיישנת. מי שיגיד שהסרטים ההם היו איטיים ביחס לסרטים המודרניים, אענה להם ״אדרבא. זו צפיה אידיאלית לפעוטות, שעדיין זקוקים לסרטים מעט מתונים יותר כדי להבין מה זה קולנוע ומה הוא כוחו, לפני שהם נכנסים לסחרור הפופי ההיפר קינטי של שוברי הקופות המודרני שעשויים להפיל אותם לסחרחורת אפילפטית לפני שכל הקוטלנים במוחם הספיקו להתעצב״. זו לחלוטין נראית כמו החלטה תאגידית קרת לב, צינית, שרק מחפשת איך למחזר הכנסות מארכיון קיים, במינימום הוצאות. תחושת הזעם (על כך שדיסני בזה לאבני היסוד של הילדות שלי) והבוז (על כך שציניות מסחרית מניעה את שיקוליה) רק גאו אל מול העובדה ש״אליס בארץ הפלאות״, ״סינדרלה״ ו״מליפיסנט״ היו בעיניי, במקרה הטוב, סרטים בינוניים. כלומר, גם ממחזרים וגם הורסים. דכאון. ולכן, כשהתחילו הפרסומים לקראת בכורת ״ספר הג׳ונגל״, כולל הטריילרים הראשונים, הגבתי לעברם בנחירת בוז.

אלא שאז ראיתי את הסרט, ונפעמתי ממנו. מה אומר, למרות שהוא רימייק עם רגעים כמעט זהים למקור, הוא בכל זאת שם את ״ספר הג׳ונגל״ מ-1967 בכיס הקטן. למעט כמה דקות מאכזבות ומסורבלות בחציו השני, זה סרט שממש משוט הפתיחה הפנומנלי שלו גרם לאישונים שלי להתרחב בהתמוגגות ופליאה.

את ״ספר הג׳ונגל״ החדש ביים ג׳ון פאברו – שהתפרסם כשחקן ותסריטאי בסרטים עצמאיים קטנים (״סווינגרס״, ״מייד״, ״שף״) ולפני שמונה שנים השתדרג למעמד שוברי קופות כשהשיק את העולם הקולנועי של מארוול עם ״איירון מן״ וסרט ההמשך שלו. ״איירון מן״ היה הברקה, אבל זה מאותם סרטים שקשה לדעת בדיוק עד כמה הבמאי אחראי לחזון ולתוצאה הסופית בסרט שכל כך הרבה ראשי אולפנים מקבלים עליו כל כך הרבה החלטות מעל לראשו של הצוות הקריאטיבי. זה מן הסתם המצב גם ב״ספר הג׳ונגל״, אבל אפשר כעת כבר לזהות מה מביא פאברו לסרט: מהירות וטון. פאברו קלט משהו נכון כשזה מגיע לשוברי קופות עתירי תקציב: המקום שבו הווירטואוזיות שלו כבמאי, שדוחף את צוותו אל המקסימום, וההנאה של הצופים נפגשים נמצא ברגעים שבהם הסרט פשוט שועט קדימה. ובדיוק כך מתחיל הסרט, בסצינה דינמית מאוד של ריצה ביער, שעושה לנו היכרות עם הלוקיישן, הדמויות ומכתיבה את הקצב של הסרט. פאברו יודע לחבר את הזריזות הזו גם לטון חצי-קומי, אירוני, שמלווה את ההתרחשויות. זה בדיוק היה התמהיל שהפך את ״איירון מן״ לסרט שגרם לנו לרייר מחדש בכל פעם שאמרו לידינו ״גיבור-על״, וזה בדיוק מה שעובד גם כאן: בכל פעם שהסרט לא דוהר קדימה ומוליך את המצלמה לאיזה פעלול מסחרר בין עצים ושיחים הוא נעצר לתפוס את נשימתו באמצעות איזו בדיחה קטנה. פאברו נתן לרוברט דאוני ג׳וניור קאמבק נפלא בזכות הגישה הרצינית/אירונית לעלילה, וכעת הוא עושה את זה שוב עם הדמות של באלו, בגילומו המושלם של ביל מוריי.

אבל זה יותר מזה. זה מהסרטים האלה שמזכירים לי למה אנחנו בכלל מוקסמים מהקולנוע ההוליוודי מלכתחילה. כשאנחנו צעירים, ברור לנו למה הוליווד מענגת אותנו: זה כמו סוכר לבן מעובד שמוזרק דרך העיניים הישר אל המוח. זה יוצר היי מסחרר. כשאנחנו מתבגרים, ההתוודעות אל המכונה והציניות שבבסיסה הופכים את הוליווד למפעל שצריך לגייס אפולוגטיקה כדי להתלהב ממנו: נכון, כל מה שמניע אותם זה כסף, מיסחור, לא אמנות, אבל מדי פעם, באופן מקרי, בידיים הנכונות, קורים שם דברים פלאיים. אבל שתי הגישות האלה מחמיצות את סוד הקסם האמיתי של הוליווד. נכון, הכל כסף. אבל ההברקות מגיעות בזכות כשרון. והכשרון הזה הוא לא רק לייצר שוטים יפים ואפקטים דיגטליים מרהיבים, אלא זה הכשרון לקחת פרויקט שנהגה על ידי אנשים שיש להם סימני דולרים בעיניים ולהגיד ״אבל יש לי משהו משמעותי להגיד״. הסרטים הטובים של הוליווד, אלה שאנחנו נהנים מהם ומתרפקים עליהם וכמה שנים אחר כך אומרים ״למה לא עושים יותר כאלה?״, הם אלה שמתחת למיומנות הטכנית יש גם אמירה אנושית רלוונטית ואקטואלית. ו״ספר הג׳ונגל״ – שעל התסריט שלו חתום פלוני אלמוני בשם ג׳סטין מרקס שלפני זה היה חתום רק על ״סטריט פייטר 2״ – הוא סרט שמתחת לכל הטכנולוגיה שבו מספר משל יפה על שייכות.

בעוד ״ספר הג׳ונגל״ הראשון היה נאמן באופן ליטרלי לרעיונותיו של רדיארד קיפלינג, שעל ספריו מבוססים הסרטים, על המתח שבין האדם ובין הטבע, הסרט הנוכחי הוא משל על ילדים מאומצים ומשפחות מאמצות. המתח הדרמטי והתימאטי עוסק בבניית זהות אישית, כשהילד קרוע בשאלות של הגדרה עצמית: מצד אחד יש מולו את המשפחה שאימצה אותו, שהוא לומד את אורחותיה אבל אין ביניהם קשר ביולוגי, ומצד שני את השאלה הביולוגית, ״מאיפה וממי באתי״, והתהייה אולי שם, בנקודת המקור, אמצא את הזהות האמיתית שלי. ולבסוף, היכולת לבנות זהות עצמאית, שהיא שילוב בין השניים ורק אז לעמוד לראשונה על שתי רגליים כאדם בוגר ועצמאי. מסעו של מוגלי בג׳ונגל הוא מסע סמלי של ילד שאומץ בינקותו על ידי זאבים בתוך תהליך התבגרות, חיפושו אחר משפחות חלופיות, והמפגשים שלו עם דמויות אב סימבוליות, שמולן הוא מנסה להגדיר את עצמו.

וכל הרעיונות היפים, המשעשעים, המרגשים, ולעיתים גם הצפויים והקלישאתיים (קלישאות הן עניין של גיל הצופה: בן עשר שייצפה בסרט, דבר בו לא יהיה לו נדוש או ברור מאליו), ארוזים באחת ההפקות המרהיבות שרק הוליווד יודעת לייצר. זה מצחיק: משווקים את ״ספר הג׳ונגל״ הזה כגרסת לייב אקשן לסרט האנימציה מ-1967, אבל בפועל למעט הילד (ניל סתי) הסרט הזה כולו אנימציה – אין בו חיות ואין בו ג׳ונגל, רק פיקסלים – אלא שהיום במקום להגיד ״אנימציה״ אומרים ״אפקטים דיגיטליים״.

ואם אתם רוצים לחוות סחרחורת קלה מפני הלם העתיד, נסו כעת לדמיין: איך ייראה הרימייק הבא של ״ספר הג׳ונגל״ אם אכן דיסני תחזור אליו כל 49 שנים (כמו חכירה ממנהל מקרקעי ישראל)? מה ישתנה בקולנוע של 2065 שיגרום לגרסה של 2016 להיראות מיושנת?

ציוץ