״מי יאהב אותי עכשיו?״. מחוץ לארון הקודש

כבר 15 שנים שתומר הימן מצליח להיות חביב הקהל. 15 שנים חלפו מאז שהימן הפך את סרטו הראשון, ״תומר והשרוטים״ ללהיט סינמטקי קטן ונראה שמעמדו רק משתדרג: ״מיסטר גאגא״, סרטו הקודם, הביא לבת הקולנוע 80,000 צופים (יותר מרוב הסרטים הישראליים העלילתיים של 2015) וכעת יוצא בדרכו את פסטיבל הוט-דוקס בטורונטו, אולי הבכיר בפסטיבלים לקולנוע תיעודי בעולם. ובעוד זה הולך, זה בא: סרטו החדש של הימן, בשיתוף עם אחיו ברק, ״מי יאהב אותי עכשיו״ מופץ עכשיו בבתי הקולנוע אחרי שזכה בפרס הקהל בפסטיבל ברלין לפני חודשיים.

אני חייב לתת להימנים קרדיט על ההישג הכי גדול שלהם בתחום התיעודי בישראל: כשרון ההפצה שלהם. מאז ״תומר והשרוטים״ הם עושים למפיצים הישראליים בית ספר. הלוואי והבמאים העלילתיים היו לומדים מהם את הטכניקות שלהם להביא קהל וליצור עניין סביב סרטים שנוטים להיחשב כ״לא מסחריים״. ובכן, מסחריים מאוד, אם יודעים לטפל בהם כראוי. ההימנים עושים לקולנוע הישראלי בית ספר.

אבל ״מי יאהב אותי עכשיו״ הוא סרט שמגלם בתוכו בצורה ברורה מאוד, עבורי, את כל מה שאני מחבב ולא מחבב בסרטיו של תומר הימן. נתחיל במעלות: להימן יש עין מעולה לדמויות. סער מעוז, גיבור, ״מי יאהב אותי עכשיו״ הוא דוגמה מצוינת למעין אוצר דוקומנטרי. כבר משמו הכל כך פייטרי נראה כאילו שזו דמות שרקח תסריטאי נלהב מדי, שהעמיס על גבו של איש אחד את כל הקונפליקטים של העם היהודי לשנות האלפיים: ישראלי לשעבר שגר בלונדון, הומו מחוץ לארון, חבר במקהלת הגברים ההומואים של לונדון, שאביו הוא מורעל צבא ואמו דתיה. האבא, קצין צנחנים בדימוס, שבור מכך שבנו הבכור לא אימץ את גינוני הגבריות וההירואיזם שניסה להנחיל לו בשעות של שיחות מורשת קרב; האם מוטרדת מכך שהנטייה המינית של בנה עומדת בסתירה לאמונה הדתית שלה. וכך, סער מעוז נושא על כתפיו את צלב הישראליות: צבא מצד אחד, דת מצד שני; ובאמצע, זהותו הפרטית והאוטונומית של האדם שמדינה שלה לא מאפשרת לו להיות אינדיבידואל ודורשת ממנו להצטרף למחנה. אז הוא מהגר החוצה, אל מקום שבו הוא אחד כמו כולם. כאילו לא די בכך, הרי שסער הוא גם נשא HIV, מה שמכניס לתוך הסיפור גם אלמנטים של דרמה רםואית, והדאגה ההורית מבריאותו של הבן, לצד החרדה מפני סיכויי הידבקות.

להומופוביה של משפחת מעוז (כפי שהוא מוצגת בסרט) יש המון תירוצים. האם, למשל, מבכה את גורלו של בנה ואומרת, בצער אמיתי, שהעונש מהתורה על משכב זכר הוא כרת, שזה העונש הכי חמור על חטאים בתורה. וזו, ככל הידוע לי, טעות. לא ברור למה היא טעתה, אבל למעשה יוצא שהאמא דנה את הבן שלה יותר לחומרה מאשר התורה, ובמקום שהאם תדון את בנה לכף זכות – אנוס, שוגג, תינוק שנשבה, לא משנה מה – היא דווקא מרשיעה אותו. וזה בדיוק הרווח שבתוכו קונפליקט תיאולוגי מתגלם בתור סתם הומופוביה פרטית, שלא קשורה לכלום.

אבל אחרי שהתוודענו לדמות ולסיטואציה גדושת הקונפליקטים שלתוכה היא נולדה, מתחיל הסרט עצמו, וכאן אני מודה שהיו לי לא מעט אכזבות מ״מי יאהב אותי עכשיו״. למשל, מכל עניין המקהלה. חשבתי ש״מי יאהב אותי עכשיו״ הוא סרט תיעודי העוסק בעולם האמנות והמוזיקה, בדומה ל״פרינסס שואו״ או ל״מיסטר גאגא״, סרט שבו תהליך היצירה הוא עמוד השדרה הדרמטי של הסרט. אבל זה לא קורה. תחתכו החוצה את כל קטעי המקהלה מהסרט וכלום לא נפגם בו, למעט ליווי מוזיקלי שהוא לפעמים מוצלח, אבל נמצא בסרט באופן לחלוטין אקראי.

אחד הדברים שניכרים בסרט זה כמות הזמן שעבר במהלך הצילומים. שנים. עוד תכונה טובה של הימן, הסבלנות שלו, והעיקשות למצוא עוד ועוד רגעים ואז ללכת ולהפוך את זה שוב ושוב בחדר עריכה, עם עורכים רבים, עד שימצא המבנה הנכון. כשסרט גומע שנים בחיי הדמויות גם מתעוררת ציפיה שנחווה תהליך שינוי של הדמות, ושעניין הזמן יהיה חלק מהסיפור, שנרגיש אותו. זה לא קורה. למעט רגעים שבהם הגיבור מתלבט האם לשוב לישראל או לא, הסרטנע באופן סטטי ומונוטוני בין סיטואציות שנראות כמעט כפויות: מפגש עם האם, מפגש עם האב, מפגש עם האחים, מפגש עם בן זוג לשעבר (למה שנראה כמו שיחת נפש אבל בפועל הופך, פעמיים, לשיחת קידום עלילה על ספסלי התמזה).

ואולי הסיבה לאכזבה ולחיפוש הנואש אחר התפתחות היא ההבנה המאוחרת שסער הוא דימוי מצוין, מטאפורה מדויקת, סימבול, אבל הוא דמות בעייתית. הוא דמות שזקוקה נואשות לתסריטאי, שייכתוב לו רפליקות וסצינות וישים בפיו טיעונים מוחצים להשיב לבני משפחתו שפשוט לא מבינים אותו, את בחירותיו ואת מחלתו, והוא לא מצליח לענות להם כמו שצריך. קחו את הסיטואציה הזאת, האנשים האלה, המתחים האלה, ותנו לתסריטאי מוכשר ותקבלו דרמה הרבה יותר סוערת ופולמוסית, וקצת פחות מרומזת. דוגמה מצוינת לכך היא שם הסרט. את המשפט הזה, ״מי יאהב אותי עכשיו״, לא אומר הגיבור. זה הסאבטקסט של הסרט, אבל הדמות הראשית לא מבטאת אותה, זו הברקה של דמות משנה שולית.

עוד דוגמה. בראיון עם מעוז ל״מאקו״ לפני שבוע למדתי עליו שני דברים שהדהימו אותי. האחד, שיש טענה הגורסת שהשיר ״נמס בגשם״, של יהודה פוליקר ויעקב גלעד, נכתב עליו. סיפור מדהים. השני, שהוריו התגרשו (זה מסביר לא מעט את הדינמיקה המאוד מופרדת ביניהם בסרט). אני קורא את שתי פיסות המידע האלה ותוהה: הרי כרגע ביליתי 90 דקות עם הדמות הזאת, וצעדתי לצידה שנים, אני בקיא בסימפטומים הרפואיים של מחלתה ובתופעות הלוואי של תרופותיה, אבל שני פרטים כאלה, שנראים לי כה משמעותיים, לא נמצאים בסרט? איך זה יתכן? גם אם אני מבין היטב שסרט תיעודי בוחר מה להכניס ומה להשמיט ולא הכל יכול להיכנס, עדיין אלו בחירות שגורמות לי לחוש שהסרט כל הזמן מונע ממני באמת להבין את אופי הדינמקה המשפחתית, או לפצח עד הסוף את דמותו של סער.

אנחנו חיים בעידן מופלא של קולנוע תיעודי בארץ ובעולם. אני נתקל שוב ושוב בסרטי תעודה מהנים ומסעירים, שמשלבים בין בניה דרמטית מדויקת ובין מסרים חברתיים מתקדמים. הקולנוע התיעודי באמריקה בשנים האחרונות, למשל, הוא זה שבו מלאכת המבנה הדרמטי מצליחה להגיע למימוש מושלם בחדרי עריכה, ולגרום לכך שכל סרט מתחיל באופן אחד אבל בכל 20 דקות מתחוללת בו נקודת מפנה משמעותית שאם היא לא היתה אמיתית לא היינו מאמינים לה. בישראל, סרטים כמו ״שומרי הסף״, ״פרינסס שואו״ ו״הצלמניה״ (שהופק על ידי ברק הימן) עשו את זה היטב. ובהשוואה לכך ״מי יאהב אותי עכשיו״ הוא פתאום סרט מיושן. התבוננות כמעט אימפרסיוניסטית, חיצונית, על דמות שלא ממש מתפתחת, שלא מעט סצינות נראות בו כמעט מלאכותיות. יש כאן איש מרתק, רעיון מעורר השראה, מסר חיוני, ופרדוקס אנושי שככל הנראה יכול להתקיים רק בישראל, חומרי הגלם שם, אבל נדמה לי שהם לא עורבבו כראוי.

ציוץ