אדם דרייבר וסקרלט ג'והנסון ב"סיפור נישואים" של נואה באומבך. מבריקים

המשימה היתה לכתוב פרופיל על נואה באומבך, במאי שאני רק אוהב יותר ויותר מסרט לסרט. אבל כל כך אהבתי את "סיפור נישואים" שלו, ויכולתי בקלות לכתוב אלפי מילים רק עליו, אז יצא מעין טקסט היברידי, חלקו פרופיל חלקו ביקורת.

גרסה מורחבת לטקסט שפורסם ב"כלכליסט", 27.11.2019

בעונת האוסקר הבאה עלינו לטובה תצטרכו להחליט למי להריע: ל"סיפור נישואים" של נואה באומבך, או ל"נשים קטנות", העיבוד של בת זוגו, גרטה גרוויג לספרה של לואיזה מיי אלקוט. בשמונה השנים האחרונות שניים מהאנשים הכי מוכשרים ומקוריים בזירת הקולנוע העצמאי באמריקה חיים ועובדים יחד, ועכשיו הם מוצאים את עצמם עם פרויקטים נפרדים, זוכים בנפרד לביקורות מעולות. "נשים קטנות" יגיע לישראל בתחילת ינואר, ועכשיו מגיע אלינו "סיפור נישואים",סרטו העשירי של באומבך, שחגג באחרונה יום הולדת 50. הסרט עולה השבוע להקרנות מסחריות ברשת קולנוע לב, ומ–6.12 הוא יוצג גם בנטפליקס, והוא אחד הסרטים היפים ושוברי הלב שתראו השנה.

אדם דרייבר וסקרלט ג'והנסון – בליהוק גאוני ובמשחק מבריק של שניהם – מגלמים זוג נשוי שנמצא בתהליך גירושין. הוא במאי תיאטרון שוליים עצמאי נערץ, היא השחקנית שלו, שבחרה בחיי תיאטרון השוליים אחרי שזכתה לפרסום בשובר קופות קטן לבני הנעורים, ואחרי שהעדיפה את תיאטרון הפרינג' הניו יורקי על פני חיי הבוהמה ההוליוודיים שבהם גדלה בילדותה. אבל אחרי עשר שנים, מה שנראה כמו זוגיות מושלמת – רומנטית ויצירתית – בין שני אמנים, הופך לפצע מוגלתי שמתפוצץ וחושף שנים של הדחקות מרעילות שהשניים צברו זה כנגד זה. הם רוצים לעשות את זה בידידות ובהסכמה, אבל ברגע שעורכי הדין נכנסים לסיפור, הרגשות גועשים וכל החשבונות – הרגשיים והכספיים – פורצים החוצה.

מאז 2005, כשיצר את "חיים בין השורות" ("The Squid and the Whale"), באומבך הפך מבחינתי ליורש הקולנועי של וודי אלן. מישהו שכותב את חייו בכנות מפעימה, עם תובנות אנושיות חדות אבחנה, שהופכות את חוויותיו האישיות לסיטואציות אוניברסליות, ושמביים את סרטיו בגובה העיניים של דמויותיו, בקולנוע שנראה פשוט בסגנונו במבט ראשון אבל שיש בו לא רק עבודת שחקנים מרשימה אלא גם שפה קולנועית שגדולתה נמצאת בענוותנותה.

"חיים בין השורות" עסק בזכרונותיו של באומבך כילד שעד לגירושין של הוריו, שני אינטלקטואלים ניו יורקיים (אותם גילמו ג'ף דניאלס ולורה ליני). לכן זה עצוב כפליים, ואולי סגירת מעגל בלתי נמנעת מבחינת מבנה דרמטי, ש–14 שנה אחר כך הוא עושה סרט המספר את סיפור הגירושין הפרטי שלו, ושכל מה שהוא ראה כילד חוזר אליו עכשיו כשהוא בעצמו אב לבן צעיר.

הוא גדל בבית ניו יורקי תרבותי. הוריו היו מבקרי קולנוע וסבו היה אמן, שהיה ההשראה לדמות שגילם דסטין הופמן בסרטו הקודם, "סיפורי מאירוביץ'" (שגם הופק עבור נטפליקס). בסרטיו הקודמים ליהק באומבך את בן סטילר ואדם סנדלר לגלם את האלטר–אגו שלו, ואילו הפעם הוא בחר באדם דרייבר לתפקיד הזה (דרייבר הופיע בתפקידים קטנים בשלושת סרטיו הקודמים). אולי מתוך הבנה שכדי שהדו–קרב בין שני גיבורי הסרט יעבוד ויעורר הזדהות באופן שווה, אף אחד מהם לא יכול להיות מלוהק בתור הניו יורקי הנוירוטי הילדותי הטיפוסי. הם צריכים להיות חזקים, מודעים ובעלי ביטחון במידה שקולה. מכאן שעלינו להסיק שסטילר וסנדלר מייצגים את איך שבאומבך מרגיש מבפנים, בשעה שבפועל מבחינה חיצונית הוא קצת דומה יותר לדרייבר.

"סיפור נישואים" נכתב בהשראת הגירושין של באומבך מאשתו, השחקנית ג'ניפר ג'ייסון לי. ב–2010 באומבך ליהק את לי לתפקיד משנה בסרטו "גרינברג", ולצידה בתפקיד גדול יותר שחקנית צעירה ועדיין אלמונית למדי בשם גרטה גרוויג. זמן קצר אחר כך לי ובאומבך נפרדו. מאז 2011 באומבך וגרוויג נמצאים בזוגיות, וב–2013 לי ובאומבך התגרשו. מה קרה בין לבין ניתן רק לנחש ולשער, אם כי "סיפור נישואים" מפזר כמה רמזים לא מאוד מפתיעים, על האופן שבו קשר אחד נגמר ואחר מתחיל, למי שמחפש גם את הרכילות שמאחורי האמנות.

הוליווד חיזרה אחרי באומבך אבל לא נענה. הוא אמנם חתום על התסריט של סרט האנימציה "מדגסקר 3", ושיתף פעולה עם חברו, ווס אנדרסון, בכתיבת כמה מסרטיו. אבל עד כה, ברומבך הדף כל הצעה שהגיעה אליו לכתוב או לביים סרט אולפנים מוזמן. הוא מעדיף לכתוב את סרטיו כמו פרקים באוטוביוגרפיה שלו, ולהפיק אותם עם אנסמבל השחקנים שלו באופן דל תקציב. זה בוודאי לא מפתיע, כשמגלים שלבן המשותף שלו ושל לי קוראים רוהמר, על שם אריק רוהמר, במאי צרפתי מבני דור הגל החדש, שהתמחה בסרטים קטנים ודברניים על מערכות יחסים קטנות ואנושיות.

באומבך אכן עומד על כתפיהם של ענקים בבואו לביים את סרטיו, שנדמה שרק הולכים ומשתכללים מבחינת עוצמת הכתיבה, חדות הבימוי והאימפקט הרגשי שהם מייצרים על הצופים. עם כל הכבוד לרהומר, ההשראה הברורה והמובהקת על "סיפור נישואים" הוא אינגמר ברגמן. "תמונות מחיי הנישואין" של ברגמן הוא כמו בן משפחה ביולוגי של הסרט הזה – שניהם דיאלוגים בין בני זוג שהולכים ושוקעים לתוך חיסול חשבונות הדדי שממרר לשניהם את החיים. אבל לרגעים – בעיקר בגלל סיפור המסגרת העוסק בתיאטרון – קשה שלא להבחין שגם "פרסונה" של ברגמן נמצא שם כהשראה, באופן שבו הוא מעצב את שני גיבוריו כשני חצאים מתוך שלם אחד, וכדמויות שנמצאות ביצירה סימטרית לחלוטין (הקומפוזיציה בצילום של רובי ריאן, שצילם את הסרט האינטימי הזה בפילם 35 מ"מ, ממחישה את הסימטריה הזאת שוב ושוב). "קרמר נגד קרמר" של רוברט בנטון הוא גם השראה נוכחת, לא רק במאבק של בני הזוג על הילד, אלא גם בגווני הצילום של הסרט שנראים בהשראת הצילום של נסטור אלמנדרוס בסרט זוכה האוסקר ההוא מלפני 40 שנה. ב"קרמר נגד קרמר" היו אלה דסטין הופמן נגד מריל סטריפ – הופמן ששיחק בסרט הקודם של באומבך, וסטריפ שמשחקת בסרט הנוכחי של גרוויג. גם "בעלים ונשים" של וודי אלן הוא סרט שאי אפשר שלא לחשוב עליו כשצופים ב"סיפור נישואים", אם כי באומבך מתגלה כיוצר שחומל על דמויותיו יותר מאשר אלן.

בשנים האחרונות, באומבך מזגזג בין הסרטים שבהם הוא ממשיך לספר את סיפורו האישי, ובין השותפות היצירתית החדשה והנהדרת שלו עם גרוויג, בתקווה שהזוגיות הזאת תוליד אך ורק סרטים עם סוף טוב. תחילה עם שני סרטים שהוא ביים והיא כתבה, המבוססים על חוויותיה כשחקנית צעירה וכסטודנטית לכתיבה ("פרנסס הא" ו"גברת אמריקה"). עם "ליידי בירד" – מעין חלק שלישי בטרילוגיה האוטוביוגפית שלה – פנתה גרוויג לביים את סרטיה בעצמה ובאומבך הסתפק בקרדיט תודה ברולר. אבל את החיבור ביניהם אפשר לזהות מרחוק: שניהם, מתברר, מעריצים את המחזות המוזיקליים של סטיבן סונדהיים. ב"ליידי בירד" להצגה של סונדהיים "Merrily We Roll Along" יש תפקיד עלילתי משמעותי, וב"סיפור נישואים" שיר של סונדהיים מההצגה "קומפני" מקבל תפקיד משמעותי לקראת סוף הסרט.

השניים ממשיכים את שיתוף העבודה שלהם והפעם הם גם הסכימו סוף סוף להגיד כן להוליווד בפרויקט הכי לא צפוי שאפשר למצוא את שניהם עובדים עליו: גרוויג אמורה לביים ובאומבך כותב את התסריט לגרסת לייב אקשן של "בארבי", עם מרגו רובי בתפקיד הראשי המבוסס על הבובה האיקונית. בהתחשב בסרטיו הקודמים, מעניין אם יקרא לזה "בארבי מתגרשת".

ציוץ