26 נובמבר 2019 | 20:05 ~ 0 תגובות | תגובות פייסבוק

“לשבור את הקרח 2”, ביקורת

“לשבור את הקרח 2”. קריר

יותר משלשבור את הקרח” (2013) היה סרט טוב, הוא בעיקר היה תופעה תרבותית מפעימה. לעיתים נדירות נתקלים בסרט שהופך להמנון ולאובססיה גלובלית. הצעצועים והתחפושות הם ביטויים מסוימים להערצה סביב הסרט, אבל זה חלחל כלפי מעלה, מהילדים אל הוריהם. עבור הילדות הקטנות זה היה סרט מעצים על קשר אמיץ בין אחיות מנוכרות בתחילה, מאוחדות בסוף. אבל המבוגרים הזדרזו לאמץ את הסרט ולמצוא בו משמעויות לעולמם. “Let It Go”, למשל, ירש את מקומו של מעבר לקשתכשיר שרבים מוצאים בו מסרים על יציאה מהארון (רבים גם הביעו משאלה שבסרט ההמשך לאלזה תהיה בת זוג, אבל זה לא קרה). תאגיד דיסני, שבמשך שנים שמר בקנאות על התכנים שלו ולא אפשר לאף אחד ביוטיוב או ברשתות החברתיות להעלות גרסאות כיסוי לשירים מסרטיו או קטעי מונטאזמסצינות איקוניות, ראה את המבול שנוצר בעקבות לשבור את הקרחובצעד היסטורי החליט ליישם את מילות הלהיט שלו ולשחרר. זו לא רק היתה כניעה למבול ציבורי של יצירת תוכן ספונטני, אלא גם הבנה שהפגנת האהבה הזאת רק מעצימה את ערך המותג ואת חדירתו עמוק אל תרבות המיינסטרים. וכשהוא הפך לסרט האנימציה המצליח בכל הזמנים עם הכנסות עולמיות של 1.2 מיליארד דולר, הייתם יכולים להיות בטוחים שתאגיד כמו דיסני ילחץ על יוצריו ליצור סרט המשך. ואכן, כל הצוות המקורי השחקנים והיוצרים חזר כולו לסרט ההמשך (ובראשם גניפר לי, התסריטאית והשותפה לבימוי שבשש השנים האלה ירשה את מקומו של גון לאסיטר המודח כאחראית על פיקסאר). עכשיו הם כבר ידעו מראש שלשבור את הקרחיהיה גם לשבור את הקופות“.

שש שנים עברו מאז לשבור את הקרחוהילדות שהיו אז בכיתה געכשיו כבר בתיכון. “אני רואה שקצת התבגרתם“, אומר אולף איש השלג לכיוון הקהל בשיר הראשון בסרט ההמשך, מתוך מודעות ותקווה שהקהל העצום שהפך את לשבור את הקרחלסרט האנימציה המצליח בכל הזמנים חזר כדי לצפות בסרט ההמשך. אבל בעוד הקהל התבגר, הסרט לא.

הדבר הכי טוב בסרט ההמשך הוא גם מה שהיה עם הסרט המקורי: זו תוכנית הסללה מצוינת לאהבת מיוזיקלס מברודוויי. מי יכול לצאת מהסרטים האלה ולא להפוך למעריץ של אידינה מנזל וכך לגלות את “Wicked”? מי יקשיב לשירים שהלחין רוברט לופז ולא ירוץ להקשיב לשירים שהלחין ל”Book of Mormon” (בכיכובו של ג’וש גד, הלא הוא אולף). ומי ישמע את ג’ונתן גרוף בתפקיד כריסטוף ולא ירצה לשמוע אותו בתור המלך ג’ורגש השלישי ב”המילטון”?

בסרט ההמשך שומעת אלזה (אידינה מנזל) בראשה קולות שקוראים לה לצאת ולחקור את הלאנודע: מה נמצא עמוק במעמקי יער קסום שהוריה הזהירו אותה ואת אנה בילדותן שלא להתקרב אליו. אבל בבגרותה הקולות שהיא שומעת רומזים לה שאולי שם היא תגלה את האמת על מי שהיא, ומה מקור כוחות הקסם הקפואים שלה. סדרת ההרפתקאות והשירים שיגיעו מרגע היציאה אל המסע יגלו לאנה ואלזה שהסיפורים שסיפרו להן בילדותן לפני השינה, והעובדות שעליהן הן גדלו, לאו דווקא היו אמת. קריאות ההעצמה הנשיות שהפכו את הסרט הראשון לכה עוצמתי ממשיכות בסרט ההמשך, כשהאחיות מבינות שההיסטוריה של ארנדל כפי שנוצרה, נכתבה וסופרה על ידי אבותאבותיהן (והסיפור של האם הושתק) היתה בעייתית ושדורשת מהן תיקון.

ובעוד הן מגלות את האמת מאחורי המיתוסים שעליהן גדלו, הצופים יגלו שהקסם המקורי לאו דווקא מצליח לעבוד פעמיים. כן, השירים חביבים, והאנימציה לרגעים מרהיבה, וגם בדיחה או שתיים פה ושם. אבל זו לא יותר מפגישת מחזור שהריגוש העיקרי שבה נובע מעצם קיומה ולא מהתכנים שלה. זה סרט המשך שמנסה בכל כוחותיו לשחזר את מה שעבד במקור. זה חביב, למי שממש מתגעגע, אבל קשה לחמוק מהתחושה הברורה שאם הסרט החדש היה זה שיצא ב-2013 הוא לא היה הופך לתופעה הגלובלית שהוא נהיה.

(גרסה מורחבת לביקורת ב”כלכליסט”, 25.11.2019)

נושאים: ביקורת

השאירו תגובה