מומלץ להאזין גם לפודקאסט של סינמסקופ ברדיו הקצה, בו אני מדבר על הסרטים האלה, מרחיב עליהם, מוסיף עוד מידע ומנגן מתוך הפסקולים שלהם. האזינו כאן

פסטיבל ירושלים ה-36 ייפתח ביום חמישי הבא (25.7), ומכירת הכרטיסים כבר התחילה באתר הפסטיבל ולכן צריך להתחיל לדפדף בתוכנייה ולבחור איך לבלות ולכמה סרטים להתחייב. עם 200 סרטים – קצרים, ארוכים, מאוד-ארוכים, ישראליים, אמריקאיים ובעיקר צרפתיים (המון צרפתיים) – הפסטיבל הבינלאומי בעצם יכול להפוך תחת ניהולכם האישי לכמה תת–פסטיבלים. חפשו למשל את שני הסרטים עם ז'ולייט בינוש או את שני הסרטים עם נטלי פורטמן; תוכלו לזפזפ בין סרטים של קלייר דני, דני קוטה ודני ארקאן; תוכלו לבחור לפחות חמישה סרטים עם המילה "חיים" בשמם; תוכלו לעשות לכם דאבל פיצ'ר משובח עם שני סרטים עלילתיים אבל אישיים מאוד על במאים שסובלים כאבים פיזיים בגלל היצירה שלהם ("קצפת ודובדבנים" של גור בנטביץ' בתחרות הישראלית ו"כאב ותהילה" של פדרו אלמודובר בתחרות הבינלאומית), סרטים המבוססים על כאבים ואישפוזים אמיתיים; או שתוכלו להשתמש בתיוג הנוח באתר ולעשות לכם פסטיבל קאן–קטן, עם כמות נכבדת ומרשימה של סרטים שהגיעו לירושלים השנה מקאן (ספרנו 22), החל מהזוכה בפרס דקל הזהב, "פרזיטים", שיהיה סרט הפתיחה. מתוך ההיצע העצום, שגם אנחנו עדיין לא קרובים להשתלט עליו, הנה כמה עצות והמלצות.

"עלובי החיים". סרט הביכורים של לאדג' לי, במאי צרפתי ממוצא אפריקאי, זכה בפרס חבר השופטים של פסטיבל קאן. לאדג' לי קצת מזכיר לי את ספייק לי עם "עשה את הדבר הנכון" שלו, בסרט שלוקח כמה מסורות צרפתיות ומערבב אותן בחבית אבק שריפה. מצד אחד, זהו Policier, סרט משטרה מהסוג שהצרפתים מתמחים בו, כרוניקה ריאליסטית וכמעט יבשה של עבודה משטרתית. מצד שני, השם, "עלובי החיים", זורק את האסוציאציה לטקסט צרפתי אחר, שעצם איזכורו כמעט חצוף בקונטקסט של הסרט. זה לא עיבוד לספרו של ויקטור הוגו. הסרט, מתרחש בפרבר הצרפתי שבו חי הוגו ובו הוא כתב את ספרו, ושכיום חיים בו בעיקר מהגרים אפריקאיים. גיבורי הסרט תוהים איך היה נראה "עלובי החיים" לו היה חי ויקטור הוגו בימינו. הסרט מציג את הדינמיקה בין השוטרים ובין הקהילה האפריקאית, ובין הקהילה ובין עצמה, במה שהופך בהדרגה למעין אינתיפאדה של ילדים, שנמאס להם מהפוליטיקה שנעשית מעל ראשם ושלא מתוך האינטרסים שלהם. זה סרט שנראה צפוי בהתחלה ורק הולך ומתעצם ככל שהוא נמשך, עד לסוף הכביר שלו.

"חיים כפולים". עוד מסורת ותיקה של הקולנוע הצרפתי: סרטים על זוגות בורגנים שיושבים בסלונים או במסעדות ומדברים ומדברים ומדברים, וגם קצת בוגדים זה בזה אחד עם השני. גיום קאנה מגלם עורך ראשי בהוצאת ספרים נחשבת, שנשוי לז'ולייט בינוש, המגלמת שחקנית שנמאס לה מסדרת הטלוויזיה בה היא מככבת כבר שלוש שנים. המו"ל וחבריו למילייה תוהים בעגמומיות איזה ערך יש לספרות בעידן האינטרנט והרשתות החברתיות, בעוד אחרים טוענים שטוויטר מחייה מחדש את מסורת השנינות הצרפתית. סרטו החדש וגדוש הדיאלוגים של אוליבייה אסיאס מצולם באופן מפתיע בפילם 16 מ"מ, אולי כהתרסה אנלוגית נגד הדיגיטליות שכה מטרידה את גיבורי הסרט. זה קצת נשמע ונראה כמו אחד מסרטיו של וודי אלן משנות השמונים או התשעים, ולמרות שהוא די נדוש, הוא גם ממש מהנה.

"שנות התשעים". עוד סרט שצולם ב-16 מ"מ, מה קורה כאן? רטרו? נוסטלגיה? רומנטיקה? ועוד סרט ביכורים, הפעם של השחקן ג'ונה היל ("הזאב מוול סטריט"), שמציג גרסת רחוב ישירה ומחוספסת לז'אנר סרטי הנעורים האמריקאיים. סטיבי הוא נער בן 13, בן לאם חד הורית, שחוטף מכות יומיומיות מאחיו הגדול. הוא רוצה בכל מאודו להצטרף לחבורת סקייטרים, למרות שאין לו בכלל סקייטבורד והוא לא יודע לגלוש. הרצון שלו להיות מחוץ לבית, ולמצוא לעצמו משפחה חלופית, גורם לו לעשות כמה בחירות מאוד מטופשות והוא מתרסק ונופל על פרצופו שוב ושוב. זה קצת כמו גרסה עלילתית לסרט התיעודי המשובח "להתגבר על הפער", שהיה מועמד השנה לאוסקר (ועכשיו זמין ביס דוקו), בתוספת פסקול משובח של טרנט רזנור ואיטיקוס רוס ("הרשת החברתית") ועם שירי ניינטיז בפסקול, כולל מוריסי והפיקסיז.

"החיים למעלה". זו חצי המלצה לאחד הסרטים הכי מדוברים ומסקרנים שנעשו השנה. הבמאית הצרפתית קלייר דני עושה סרטים כבר 30 שנה, אבל זו הפעם הראשונה שהיא עושה סרט באנגלית, ועוד סרט מדע בדיוני. דני, שבתחילת דרכה היתה עוזרת הבמאי של וים ונדרס ב"מלאכים בשמי ברלין" והמהלקת של טרקובסקי ב"הקורבן", בוודאי חשבה על "סולאריס" של טרקובסקי כשהיא הגתה את הסרט, בו מככבים רוברט פטינסון (הבאטמן הבא) וז'ולייט בינוש (הבטחנו פעמיים בינוש). ואכן, הפתיחה מסתורית ומרתקת וחידתית כמו "סולאריס" (אך נטולת פיוט): חללית בדרך למשימה בתוך חור שחור, על סיפונה רק גבר ותינוקת, אחרי סדרה של אירועים משונים, אנשי צוות – כולם אסירים שהפכו לשפני ניסיונות בחלל – שמשתגעים וחווים מקרי מוות אלימים. אלא שהסקרנות מפתיחת הסרט הופכת בהדרגה לאכזבה, כשהסרט מצליח להפוך בו בזמן גם לבנאלי וגם לתמוה. ובכל זאת, לפחות חציו מצליח לרתק, כי הוא לחלוטין לא צפוי ואלים באופן מטריד.

זהירות, משבר הסרט השני. שימו לב ל"ווקס לוקס" ול"שקיעה", שמגיעים מהבמאים שיצרו את סרטי הביכורים הכי מרתקים של השנים האחרונות, שניהם צולמו בפילם 35 מ"מ (אנחנו אומרים לכם, יש כאן טרנד) ושניהם, למרבה הצער, רחוקים מאוד מההישגים הקודמים והמסעירים של יוצריהם. "שקיעה" הוא סרטו השני של הבמאי ההונגרי לסלו נמש, שזכה באוסקר על סרטו הראשון והמעולה, "הבן של שאול". סרטו השני כמעט מנומנם בהשוואה אליו, למרות שנמש ממשיך לאתגר את הצלם שלו עם שוטים ארוכים, מפותלים ולולייניים. הסרט עוקב אחר אשה צעירה בשם איריס, ודרכה מנסה לספר את סיפורה של בודפשט ב-1913, עיר של תרבות ודקדנס.

"ווקס לוקס" הוא סרטו השני של השחקן–שהפך–במאי בריידי קורבט בן ה-31, ששיחק בסרט הקודם של אוליבייה אסיאס, ושסרט הביכורים שלו, "ילדותו של מנהיג" (עם רוברט פטינסון), היה פנומנלי (וזיכה אותו בפרס הבימוי בפסטיבל ונציה). הסרט החדש מוגדר כ"פורטרט של המאה ה-21" והוא לא ממש מצליח לעמוד באמביציה של עצמו. החצי הראשון והמרתק של "ווקס לוקס" מציג איך טרגדיה וטראומה הופכים נערה צעירה מסטטן איילנד לסנסציית פופ. החצי השני, שבו מגלמת נטלי פורטמן את אותה זמרת כשהיא מבוגרת, לחלוטין לא עובד, כמין הצצה אל אחורי הקלעים של תעשיית המוזיקה ומנגנוני הרס עצמי, שסרטים כמו "כוכב נולד", "רפסודיה בוהמית", "יסטרדיי" ו"רוקטמן" עשו הרבה יותר טוב. גם השירים שכתבה סיה לסרט לא מצליחים לסחוף. מה שכן, זה הסרט האחרון שהלחין סקוט ווקר, שהלך לעולמו לפני ארבעה חודשים. רוצים את המיטב של "ווקס לוקס"? צאו ממנו כשעולה הכותרת "פרק 2", ותהיו תחת התחושה שהוא מעניין ושאפתני למדי. החצי השני ממילא מיותר.

(גרסה מורחבת לכתבה שפורסמה ב"כלכליסט" ב-16.7.2019. גרסה מורחבת עוד יותר תמצאו בפודקאסט בראש הפוסט או בטור הצד משמאל)

ציוץ