"סיפור הפרברים" בגרסת סטיבן ספילברג. בלי איפור חום

האם זהו הרעיון הגרוע בעולם, או שמא הברקת ההברקות? בחודש שעבר התחילו צילומי הסרט "סיפור הפרברים" בבימויו של סטיבן ספילברג. הסרט מיועד לצאת לבתי הקולנוע ב–18.12.2020, יום הולדתו ה–74 של הבמאי. חברת ההפקה של ספילברג, "אמבלין", שיחררה עם תחילת הצילומים צילום ראשון המציג את שחקני הסרט – ובראשם אנסל אלגורט ("אשמת הכוכבים", "בייבי דרייבר") בתפקיד טוני, ורייצ'ל זגלר, אלמונית בת 17, בתפקיד מריה.

כדי להבין את עוצמת הרגשות הסותרים אל מול הידיעה הזאת, צריך לבסס שתי הנחות יסוד. הראשונה: הסרט "סיפור הפרברים" מ–1961 הוא אחד הסרטים הגדולים והמושלמים בכל זמנים. הוא יצירת מופת קולנועית, יהלום על–זמני, וככזה לא רק שאין סיבה לגעת בו וליצור לו רימייק – כי פשוט אין מה לתקן בו – אלא שזה ממש פשע לעשות את זה. הסרט המקורי זכה להצלחה מסחרית עצומה, הפך לתופעה עולמית, וזכה בעשרה פרסי אוסקר. רוברט ווייז, הבמאי, עבר אחרי הצלחת הסרט לבימוי הסרט הבא שלו, "צלילי המוזיקה", שגם זכה באוסקר והפך לסנסציה עולמית. וכך, איש אחד, שהתפרסם 20 שנה קודם בתור העורך של "האזרח קיין", הפך להיות אחד הבמאים הגדולים בתולדות קולנוע, בזכות שני המיוזיקלס הגדולים של הוליווד בשנות הששים. והסרטים האלה לא זקוקים לתיקון או עדכון, הם מושלמים. אז למה לעזאזל לעשות לו רימייק?

הנחת יסוד שניה: סטיבן ספילברג הוא במאי הקולנוע האמריקאי החשוב של דורנו, ומבחינתי הוא במאי הקולנוע הטוב בעולם כרגע, ומי שכל סרט שהוא עושה הוא אירוע קולנועי משמעותי. הוא מעולם עשה רימייק והוא מעולם לא ביים מיוזיקל, אז הוא פתאום משנה את הרגליו ומעז לגעת ביצירת מופת כה גדולה?

הנוכחות של ספילברג על הסט – בהפקה שהוא בחר ויזם ולא אחת שהוטלה עליו על ידי האולפנים – מחייבת אותנו לעצור ולחשוב רגע. אם בשגרה אנחנו נוטים לפלבל בעינינו ולפטור רימייקים סתם כניסיון תאגידי לעשות עוד כסף ממותגים קיימים, הרי שהעובדה שזה סרט של ספילברג גורמת לנו להאמין שזהו פרויקט נטול ציניות, ושספילברג השקיע את השנתיים האחרונים בחייו, עד תחילת הצילומים, בסרט שהוא כנראה יקר לליבו. ננסה להבין למה.

"סיפור הפרברים" התחיל כמיוזיקל בברודוויי ב–1957 בבימויו של ריצ'רד רובינס, שגם היה חתום על הכוריאוגרפיה (והיה שותף לקרדיט הבימוי בסרט). ההצגה והסרט לוקחים את "רומיאו וג'ולייט" של שייקספיר כנקודת מוצא עלילתית ומעבירה אותה לניו יורק של שנות החמישים. כן, גם את זה צריך לזכור: אין פרברים ב"סיפור הפרברים", שעלילתו מתרחשת באפר ווסט סייד במנהטן, האיזור שבו כיום עומד מתחם התרבות לינקולן סנטר. טוני ומריה מאוהבים, אבל זו אהבה טראגית: טוני הוא חברו הטוב ביותר של ריף, מנהיג הג'טס, כנופייה של אמריקאים לבנים, שמנסים להעלים מרחובות העיר את הצעירים החדשים שהיגרו מפורטו ריקו, חברי כנופיית השארקס. טוני מתאהב במריה, אחותו של מנהיג השארקס, והוא יצטרך לעמוד בין שתי החבורות האלה ולנסות לעצור את מעגל האלימות. קטעי הקרבות הפכו לקטעי ריקוד, והעלילה הרומנטית הולידה כמה מהשירים היפים ביותר בתולדות ברודוויי, ובראשם "אי שם", שהפך בשנות השישים להמנון להט"בי, המייחל לעולם אוטופי שבו אנשים יכולים להיות מאוהבים ולחיות יחד, אי שם, שבו לא ירדפו אותם בגלל זהותם. "אמריקה", כנראה השיר הכי מפורסם מהמחזמר, הוא שיר אהבה לאמריקה, ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות למהגרים העניים מפורטו ריקו (המחזה מקביל שוב ושוב בין שני האיים – פורטו ריקו ומנהטן). את המחזה כתב ארתור לורנץ ועל המוזיקה הבלתי נשכחת חתום לנארד ברנסטין, שכתב את אחת היצירות המוזיקליות הבימתיות הגדולות בכל הזמנים. סטיבן סונדהיים, אז תמלילן צעיר בתחילת דרכו, כתב את מילות השירים. סונדהיים, האחרון מהצוות המקורי של ההצגה שעדיין חי, הגיע שלשום לבקר בסט של ספילברג.

ס.ס + ס.ס = סטיבן ספילברג וסטיבן סונדהיים בסט של "סיפור הפרברים" בשבוע שעבר

המיוזיקל האמריקאי נגע בזמן אמת גם בקהל הישראלי, שמכיר את סיפור המתיחות החברתית הזאת בין בני מהגרים, והוא חוזר לבמות בישראל לעיתים קרובות, בפעם האחרונה לפני שלוש שנים בהפקה מצוינת שתרגם אלי ביז'אווי, ביים צדי צרפתי ושליהקה את משי קליינשטיין לתפיד מריה. אי אפשר להתעלם מהעובדה שכשגיורא גודיק הפך את "קזבלן" של יגאל מוסינזון למיוזיקל ב–1966, הוא ללא ספק דמיין בראשו את "סיפור הפרברים" הישראלי (אבל עם סוף טוב).

כבר מקריאת התקציר די ברור מה משך את ספילברג וצוותו להיזכר בסיפור ההוא: המלחמות של כנופיות לבנות במהגרים לטיניים ופורטוריקנים הם לא סיפור תקופתי, אלא סיפור עכשווי באמריקה של טראמפ. ויש לסרט המקורי, שכמעט כל יוצריו היו גברים יהודיים, נקודה עיוורת: את מריה גילמה נטלי ווד. היא אמנם היתה כוכבת ("מרד הנעורים", "המחפשים") אבל היא לא פורטוריקנית (אלא ממוצא אוקראיני) שאופרה בצבע עור חום, והיא לא ידעה לשיר (מרני ניקסון דיבבה את קולה של ווד בקטעי השירה). זו כבר רגישות של המאה ה–21 והיא כנראה הבסיס להצדקת הרימייק הזה: אי אפשר לעשות סרט נגד גזענות אבל ללהק אותו באופן גזעני שמדיר מהצוות שחקנים לטיניים ופורטוריקנים. לכן, הסיפור הגדול בינתיים בהפקה המחודשת הוא בחירתה של רייצ'ל זיגלר בת ה–17 לתפקיד מריה, שנבחרה מתוך 30,000 נערות שנבחנו. היא אמנם לא שיחקה בסרט לפני כן, אבל היא יודעת לשיר והכי חשוב: אמא שלה היגרה לאמריקה מקולומביה.

הפורטוריקנית היחידה בסרט המקורי היתה ריטה מורנו, שזכתה באוסקר על תפקידה (לא מעט בזכות הביצוע שלה ל"אמריקה", אחד מרגעי השיא בהצגה ובסרט, ובזכות סצינת האונס המחרידה של הדמות שלה). ספילברג ליהק את מורנו לסרט החדש, בו היא תגלם את בעלת בית הקפה בו עובד טוני – הדמות של דוק, שהיה גבר לבן בגרסה המקורית. טוני קושנר, זוכה הפוליצר על המחזה "מלאכים באמריקה", כתב את התסריט, והוא אמר בראיון שזה לא רימייק לסרט, אלא עיבוד מחודש לגרסת הבמה, שבו הוא מחזיר אלמנטים עלילתיים שהסרט המקורי השמיט. זה יהיה שיתוף הפעולה השלישי של קושנר עם ספילברג, אחרי "מינכן" ו"לינקולן". וכדי להבהיר שהפסקול עדיין יהיה קלאסי, ולא עיבוד היפ–הופ עכשווי, ספילברג גייס את מאסטרו גוסטבו דודאמל לנצח על התזמורת הפילהרמונית של לוס אנג'לס בהקלטות הפסקול.

אז כן, ספילברג נוגע באוצר קולנועי וזה על פניו רעיון מבעית. אבל הוא כנראה מגייס את התותחים הגדולים כדי להילחם בגזענות, וכדי לספר שכלום לא השתנה באמריקה ב–60 השנים האחרונות. בשלב זה, שנה וחצי לפני הבכורה, נאלץ לסמוך על ספילברג שהוא יודע מה הוא עושה, ושאם צדי צרפתי יכול להגיש פרשנות חדשה לסיפור הישן על בימות הקאמרי, אז בוודאי שגם ספילברג יכול את זה על במות הצילומים של אולפני פוקס.

(גרסה מורחבת לטקסט שפורסם ב"כלכליסט", 14.7.2019)

ציוץ