"אין מצב" של ג'ורדן פיל. דנה ראתה עב"מ

דיברתי מאוד בהרחבה על "אין מצב" וניסיתי לפצח את כל סודותיו, רמזיו ופסוקיו בפודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. האזינו בספוטיפיי או כאן

האם ג'ורדן פּיל מנסה למצב את עצמו בתור היורש של כריסטופר נולן? יש מצב. בסרטו החדש הוא שוכר לראשונה את הצלם ההולנדי הויט ון–הויטמה, שצילם את ארבעת סרטיו האחרונים של נולן. וכמו נולן, פּיל והויטמה משתמשים בפילם 65 מ"מ ובמצלמות איימקס לצילום חלק מהסצינות, לא רק מסיבות אסתטיות, אלא כדי להדגיש רגעים שיש בהם חשיבות עלילתית. בסרטו הרפלקסיבי ביותר עד כה, פיל (ה–פ' דגושה) מחבר בין העלילה, בין המצלמה ובין חומר הגלם שאיתו היא צולמה (לכן, למי שצופה בסרט באולם איימקס, כדאי לשים לב מתי הפריים חתוך עם מסגרת שחורה ומתי הוא ממלא את כל המסך כולו, תשומת הלב למסגרת הפריים היא ממש מוטיב מרכזי בסרט הזה).

"אין מצב" הוא סרטו השלישי של פיל – תסריטאי ובמאי המתמחה בסרטי אימה חידתיים ומרובי תפניות בסגנון מ. נייט שאמאלן, שהתפרסם דווקא כקומיקאי בתחילת דרכו. שני סרטיו הראשונים, "תברח" ו"אנחנו" ניסו לתרגם את האימת האינהרנטית, תחושת האדמה הרועדת תדיר, שהיא – על פי פיל – חוויית החיים וחלק משגרת יומם של השחורים, דווקא הבורגנים ביניהם, שחשבו שהם נטמעו והתבוללו היטב בחברה הלבנה. פיל יצר סרטים מטאפוריים, שבהם האימה היא משל למצב קיומי, ולאו דווקא לסכנה מוחשית.

בסרטו החדש – הטוב והמתוחכם מבין השלושה – פיל עוזב את הסמלי והמטאפורי ופונה אל הקונספטואלי. כמו סרטיו של נולן זהו סרט שהפשט בו נותר עמום, והסרט כולו אומר דרשני, דורש פיצוח ופיענוח. יש בזה צד מתסכל, כי נדמה שהסרט כל הזמן נמנע מלקיים את מטרתו: אם זה סרט אימה, הוא לא באמת מפחיד (הוא בהחלט מותח); אם זה סרט מדע בדיוני, הוא לא מספיק בונה עולם שבתוכו פועל הגיון הסרט. זה סרט עמום, שבו מתח העיקרי נוצר מכך שהצופים כלל לא יודעים באיזה סרט אנחנו, ולכן קשה לצפות ולפצח את מה שעתיד לקרות.

זהו, למעשה, מערבון. גיבור הסרט (דניאל קאלויה, ששיחק גם ב"תברח") הוא מאמן סוסים לצילומי קולנוע, שכל מהותו בחיים היא להימנע מעימות. בכל פעם שמשהו לא נוח, הוא צועד לאחור, מסתובב, אומר "לא ולא" או "אין מצב" ("Nope" באנגלית) ובוחר שלא לפעול. הוא יודע לא להישיר מבט אל הסוסים, שלא יבעטו בו, ולא להביט ישירות בפניהם של הלבנים שמעסיקים אותו, שלא להיתפס כחצוף. המבט – ויישור המבט אל מה שמאיים עליך – הוא האלמנט העלילתי העיקרי בסרט. והגיבור שלנו יצטרך להפוך מאדם פסיבי למי שעולה על הסוס ודוהר לעבר הסכנה כדי להציל את המצב.

זו פראפרזה עדכנית ומודעת לעצמה למערבון הקלאסי: שתי חוות הנושקות זו לזו מנהלות ביניהן יריבות טריטוריאלית. ולתוך הסכסוך הזה נכנס זר, שצריך לפצח את מניעיו: האם הוא ישכין שלום, או יגרום למלחמה? אלא שבעולם של פיל, כל העולם הזה הוא תפאורה והעמדת פנים, הכל סרט בתוך סרט וגיבוריו הם קאובואים מצעצוע, אנשים שמגלמים תפקיד של בוקרים. חווה אחת היא בבעלות שחורים שמאלפים סוסים לקולנוע, והחווה השניה היא בבעלות גבר ממוצא קוריאני (סטיבן יואן, שהיה חוואי גם ב"מינארי"), כוכב טלוויזיה לשעבר שהקים חוות שעשועים, המשחזרת את ימי המערב הפרוע עבור תיירים. האחד מנסה להשתלט – תחילה בידידות, ובהמשך באגרסיביות – על החווה של השני. אלא שאז מתברר שיש עוד מישהו – או משהו – שמעוניין בשטח שלהם. הסרט שומר מצופיו בקנאות את זהות הפולש לחיי הדמויות, וצריך לומר שהחידתיות הזאת לא לחלוטין נפתרת עד סוף הסרט (אולי פתח לסרט המשך).

בגלל שהקולנוע והטלוויזיה הם מרכיבים מהותיים בחיי הדמויות, מרגע שנכנס גורם מיסתורי ומאיים לחייהם, מה שמעניין את הגיבורים לא לא לנצח אותו, אלא לתעד אותו. הפריים המצולם הוא הלאסו החדש: אם נלכוד את האיום במצלמה, אולי נצליח להכניע אותו, או לפחות להפוך את התיעוד להון גשמי, להתעשר על חשבונו. ולכן הסרט מספר לנו את סיפור תולדות הקולנוע, מצילומי הסוסים של אדווירד מאיברידג' ועד מצלמות האיימקס של ימינו. וכדי לצלם את הדבר הזה שפולש לחיי הגיבורים, הם מבינים בהדרגה שהם צריכים לעשות מהלך הפוך: מהמודרני אל הפרימיטיבי, ממצלמות הרשת, למצלמות במעגל סגור, למצלמות (איימקס!) המונעות בידית–יד כמו בימי הסרט האילם, ולבסוף הצילום הבודד הרצוף, שתמונה אחר תמונה יוצר אשליית תנועה, ממש כמו בפרה–היסטוריה של הקולנוע.

התיעוד, הקולנוע והשואו הם אלה שנרמזים בכותרת הפתיחה של הסרט. ככל הידוע לי, זו הפעם הראשונה שבה ציטוט של הנביא נחום, מספר תרי עשר, פותח סרט. הציטוט באנגלית הולך ככה: "And I will cast abominable filth upon thee, and make thee vile, and will set thee as a spectacle". בתרגום חופשי חזרה לעברית זה: "ואשליך עליך זוהמה ואהפוך אותך לטמא ואעשה ממך ספקטקל". כלומר, שיש כאן איזושהי נבואה תנ"כית, על כך שהעונש יהפוך לספקטקל. אבל המקור בעברית מעט שונה: "וְהִשְׁלַכְתִּי עָלַיִךְ שִׁקֻּצִים, וְנִבַּלְתִּיךְ; וְשַׂמְתִּיךְ, כְּרֹואִי". המילה "רואי" כאן מעניינת: התרגום האנגלי תרגם רואי, כחוזי, כמו וידיאו, חזיון, או ספקטקל. אבל רש"י והרמב"ן מפרשים "רואי" דווקא כ"טינוף". ואני חושב שהפער בין התרגומים הוא לב הסרט: הספקטקל, השואו, המופע, הוא לא העונש – הוא החטא, הוא הטינופת שמביאה על הצופים והעוסקים בה עונשים חמורים, סבל ואף מוות. יש כאן אמירה ביקורתית מאוד על קולנוע ועסקי השעשועים, ועל אלה שמנסים לנצל אסונות לרווח אישי. המוטיב התנ"כי ימשיך עם שתי דמויות שינסו לצלם את החיזיון המיסתורי. לאחד קוראים אנג'ל (מלאך), לשני קוראים אנטלרס (קרני השטן).

ואולי זה בכלל סרט אקולוגי. להבדיל מסרטים של יוצרים כמו ג'יימס קמרון, הקוראים להרמוניה והתאחדות עם הטבע, "אין מצב" הוא סרט שקורא להפרדת כוחות, ליצירת חיץ ברור בין אנשים ובין חיות. זהו סרט על אילוף וסכנותיו: יש בו שימפנזה מאולפת שהורגת שחקן, ויש בו סוס מאולף שבועט ברגליו האחריות במאפרת על סט, ולכן שלחיי הגיבורים נכנסת איזושהי חיה חדשה, לוקח למאלפי החיות על האדמה זמן מה להבין שמדובר בטורף בלתי ניתן לאילוף, ולכן כל מה שלמדנו עד כה על האופן שבו עלינו להגן על חיות הבר, אלה יהיו כעת האמצעים שאיתם יהיה ניתן להילחם בדבר הזה שמנסה להבריח את החוואים מאדמתם. כל המרכיבים האלה – קולנוע, מתחים בין–גזעיים, ועוינות בין בני אדם ובין חיות – יוצרים סרט מעט מטושטש ולא מלוכד, אבל הוא מאפשר לפיל רגעים מרשימים של וירטואוזיות קולנועית, בסרט שכולו עוסק במבט, פיל והצלם שלו עושים עבודה מצוינת בגילוי, הסתרה והצצה, בנקודות מבט, ובהתחמקות מלראות את מה שמאיים עלינו. זה סרט על עולם שבו הדרך לשרוד היא לעצום עיניים ולהפנות את המבט הצידה. לא להישר מבט אל הסכנה.

(גרסה מורחבת לביקורת שפורסמה ב"כלכליסט", 18.8.2022)

ציוץ