"אופנהיימר", ביקורת
"אופנהיימר". ארוחת בוקר על פלוטוניום
דיברתי על "אופנהיימר" בחלק השני של פודקאסט הקולנוע של "סינמסקופ" ברדיו הקצה. האזינו בספוטיפיי או לחצו להאזנה כאן
אחת מתופעות הלוואי של מגיפת הקורונה היתה סיומו של שיתוף הפעולה ארוך השנים בין כריסטופר נולן ואולפני וורנר. שיתוף הפעולה בין האולפן והבמאי, והחופש שניתן לו, הזכיר את האופן שבו אולפני וורנר התייחסו לסטנלי קובריק, בהערצה ובהשקעה כספית של אנשי עסקים שהבינו שיש יוצרים שצריך לתת להם חופש יצירתי וכלכלי מוחלט, כי בטווח הארוך זה משתלם להיות חתומים על יצירות מופת, גם אם הן לא שוברות הקופות מיד. אלא שהאופן שבו וורנר התייחסו ל"טנט", סרטו הקודם של נולן, גרם לו לנתק את קשריו עם האולפן שטיפח אותו. בוורנר לא הבינו את הסרט והפאניקה מפני מה שהקורונה תעשה לקופות גרמה להם להפיץ אות באופן פזיז, ובניגוד לסיכומים המוקדמים בין הבמאי ובין האולפן. קשה להאמין שזה לבדו הספיק כדי לפרק שותפות כה פוריה וארוכת שנים, אבל וורנר ונולן כבר לא. "אופנהיימר", סרטו החדש של נולן, הוא שיתוף הפעולה הראשון של נולן עם אולפני יוניברסל, שאין להם שירות סטרימינג משל עצמם, והם הבטיחו לנולן הפצה מלאה בבתי קולנוע*. בתמורה, נולן הביא אליהם סרט מעט יוצא דופן בפילמוגרפיה שלו, סרט שבו הוא עוזב את המדע הבדיוני ומתמקד אך ורק במדע. ביוגרפיה אינטליגנטית ופוליטית של מדען שהעולם התקשה להכריע האם הוא גיבור או נבל, סרט יחסית סטנדרטי בפילמוגרפיה המסעירה והחידתית של אחד הבמאים המרתקים של המאה ה-21, והסרט הראשון שבאמת עשוי להפוך אותו לזוכה אוסקר.
רוברט אופנהיימר, בגילומו של קיליאן מרפי (שבגרסתו המבוגרת בסרט נראה כמו שתי טיפות מים יריב לוין) היה הפיזיקאי שבנה במהלך מלחמת העולם השניה את פצצת האטום. כיהודי, שמודע למה שגרמניה עושה ליהודים באירופה, הוא עשה זאת כדי שפצצה כזאת תוכל לעצור את המלחמה ואת השואה, אבל בשלב שבו הפצצה היתה מוכנה היטלר כבר התאבד, גרמניה נכנעה והפצצה הוטלה לבסוף על יפן.
"אופנהיימר" הוא עיבוד לביוגרפיה "פרומתיאוס אמריקאי", שהציגה את אופנהיימר כדמות מהמיתולוגיה שהביאה לבני האדם את האש, ועל כך היא נענשה. אופנהיימר היה המדען שהסכים לעשות את מה שאלברט איינשטיין (טום קונטי) ונילס בור (קנת בראנה) סרבו לעשות: להפוך את המדע התיאורטי שהם עסקו בו למדע יישומי, ועוד כזה שיהפוך את הפיזיקה לכלי נשק. אופנהיימר הזכיר לעולם שאלפרד נובל, שעל שמו פרס נובל, היה האיש שהמציא את הדינמיט, ואז השתמש בהמצאה הזאת כדי לקדם את השלום. אבל הוא – ממציא פצצת האטום – מעולם לא זכה בפרס נובל. לא לשלום ולא לפיזיקה. כמו פרומתיאוס, הוא זה שהעניק לאמריקאים את פצצת האטום, ואז הבין את הטעות שהוא עשה בכך.
מדענים הם גיבורים שמעניינים את נולן בסרטיו. "היוקרה" (2006) היה רק לכאורה סרט על קוסמים, אבל בפועל הוא עסק בנקודת מפנה בתולדות המדע, והיכרות עם דמותו של ניקולה טסלה (בגילומו של דיוויד בואי). כמו טסלה ב"היוקרה" גם אופנהיימר הוא מדען שיהיה מוכן לקורבנות אדם כדי לראות את התיאוריות שלו הופכות למציאות. לא סתם לקורבנות אדם, הוא היה אפילו להחריב את העולם. בלא מעט מסרטיו של נולן תמצאו דמות כזאת, שיש בה יסוד ניהילסטי, שיש בה צד של ג'וקר וצד של באטמן, וכל אחד מהם בעייתי והרסני בדרכו. אך בעוד ברוב סרטיו הקודמים נולן בחן איך מוסר ומדע יוצרים דילמות אפשריות במסגרת של סרטי מדע בדיוני ופנטזיה, "אופנהיימר" הוא הסרט הראשון של נולן שמעביר את המושגים האלה בחזרה אל דפי המדע וההיסטוריה. מהבחינה הזאת, מעריציו של נולן עשויים להתאכזב מהסרט, שאין בו להטוטי תסריט ואפקטים כמו בסרטיו הקודמים, אלא יש בו סיפור על מדען שלהוט להמציא דבר מה חדש, ואז להתמודד עם השלכות מעשיו. יש כאן קצת מ"התיאוריה של הכל" או מ"נפלאות התבונה", ולרגעים נדמה שגם רון הווארד היה יכול לביים את הסרט הזה. אני לא יודע אם "אופנהיימר" הוא סרטו הטוב ביותר של נולן, אבל הוא בהחלט סרטו הטוב ביותר של הווארד.
ובכל זאת, זה סרט של נולן. וכמו רוב סרטיו הוא משחק עם רצף הזמנים. אופנהיימר היה הפיזיקאי שהביא את מכניקת הקוואנטים לאקדמיה האמריקאית. בתחילת הסרט, בסוף שנות ה-20 של המאה ה-20, מול קהל סטודנטים הולך וגדל, הוא מציג את פיזיקת הקוואנטים כמדע של פרדוקסים: אור הוא גם גל וגם חלקיקים. בלתי אפשר אבל זו המציאות. בהמשך, כשמתברר שהגרמנים הצליחו לבקע את האטום, אופנהיימר וצוותו מוכיחים באמצעות חישובים מתמטיים, שזה בלתי אפשרי. ועם זאת, הם מצליחים לעשות את זה. כל התסריט של נולן מבוסס על מנוע אי–הסתברויות כזה, על דמויות שפועלות מתוך פרדוקס ובמרכזן הגיבור הטראגי שבונה את הפצצה שהוא יתחרט שהוא בנה. פיזיקת הקוונטים, והפרדוקסים שהיא מייצרת עמדו בבסיס לא מעט מסרטיו של נולן, שהיו כמעט כולם ואריאציות על מסעות בזמן – מ"התחלה" ועד "ממנטו", מ"בין כוכבים" ועד ""טנט", ועל אפשרויות של יקומים מקבילים ועל דמויות שהן בה בעת הרסניות וגואלות. נולן, האיש שבנה לעצמו קולנוע מבוסס פרדוקסים, חושף בסרט הזה את המדע שמאחורי המושגים שהם – בלשונו של ניטשה – מעבר לטוב ורע.
אופנהיימר הוא דמות של פרדוקסים: יהודי עירוני שחולם על חיים של קאובוי (או אינדיאני) במדבר. אולי הוא הגרסה האמריקאית של משה רבינו, שיגשים את עצמו רק במדבר והפטריה האטומית היא מעמד הר סיני שלו, כשהוא מביט עין בעין ישירות אל תוך הכוח שבורא עולמות ומחריבם. המדבר הוא דימוי מהותי בסרט הזה. אופנהיימר מבקש מהצבא לבנות לו עיירת אינסטנט באתר הניסויים. שם ישוכנו המדענים ומשפחותיהם. ראינו את העיר הזאת בסיקוונס הפתיחה של "אינדיאנה ג'ונס וגולגולת הבדולח", עיר רפאים שמוקמת די להיות מושמדת על ידי פצצת אטום ניסויית. ראינו את העיר הזאת לפני כשנה ב"אל תדאגי יקירתי" של אוליביה וויילד, שגם הוא התרחש בעיר כמעט-אוטופית שהוקמה במדבר על ידי הצבא לצורך ניסויים מסוכנים כדי להרחיק אותה ממרכזים עירוניים, לכאורה למטרות בטיחות וסודיות, וראינו עיירה כזאת באחרונה ב"אסטרואיד סיטי" של ווס אנדרסון. בסרט התיעודי של דוקי דרור "מנדלסון, חזיונות בלתי פוסקים", סופר על האדריכל הגרמני אריך מנדלסון, שאחרי ביקור קצת בישראל, הוזמן על ידי צבא ארצות הברית לבנות להם במדבר עיירה גרמנית טיפוסית, כדי לבדוק את יכולת ההרס של פצצות מטוסי חיל האוויר האמריקאי. בכל הדוגמאות האלה – אמיתיות ובדיוניות – העיירה הזאת צומחת כמו תפאורה של סרט בלב מדבר. מערבון, אולי, עם נגיעות מדע בדיוניות. המדענים הם קצת כמו יוצרים, בוראים. כמו אורי זהר ב"חור בלבנה" הם נוקשים באצבע וצומחת מולם עיר במדבר. אבל זו עיר רפאים, זו בנייה לצורך הריסה. יש כאן גם איזשהו משל מטה-קולנועי, של נולאן בתור אופנהיימר, שמשחזר את העיירה הזאת ומנסה לשחזר את הפיצוץ של פצצת האטום ללא אפקטים דיגיטליים, מישהו שבורא עולם כדי להחריב אותו בסוף, אבל להבטיח את מקומו בדפי ההיסטוריה.
בסצינה הראשונה בסרט, נולן מציג את הלוגיקה שבמרכזו. יש כאן שני צירי זמן. האחד, מתרחש שנים אחרי מלחמת העולם השנייה. אופנהיימר נמצא בשימוע רשמי מול ועדה של מועצת הביטחון שתקבע האם אפשר לחדש לו את הסיווג הבטחוני שלו. מצד אחד, הוא העניק לאמריקה את הניצחון במלחמת העולם השניה. מצד שני, יש לו עבר פוליטי שבו הוא הזדהה עם השמאל ועם רעיונות קומוניסטיים והוא חשוד שאולי הוא הדליף לרוסים את תוכניות הפצצה. הימים ימי ציד המכשפות של מקארתי ואמריקה שאחרי המלחמה מפחדת מהקומוניזם יותר משהיא מפחדת מפצצת האטום. לחלק הזה נולן קורא "1. ביקוע". המסלול השני מספר את הסיפור מתחילתו: אופנהיימר מסתובב בעולם, לומד פיזיקה באירופה וחוזר לאמריקה כדי להמשיך את דרכם של איינשטיין ובור, אבל בדרכו: נהנתן, פלרטטן, רודף שמלות, איש פוליטי, ואדם עם לא מעט פגמים אנושיים, עם יצר הרס (עצמי וכללי) ועם רצון בלתי מוסתר לזכות בכבוד ובמעמד. הוא האיש שיגוייס על ידי גנרל מהצבא (מט דיימון) לעמוד בראש התוכנית לבניית פצצת האטום. החלק הזה נקרא "2. התכה". בהמשך נלמד שאלה שני השלבים ביצירתה של פצצת אטום, שיש לה את היכולת התיאורטית להתיך ולבקע את כל האטומים בעולם ובכך להביא להשמדתו. אבל בסופו של סרט נחזור לנקודת המוצא, של מאבק בין שני אנשים על מקומם בהיסטורי ועל עלבון אישי ביניהם, נקודת המוצא שגם הביאה את נולן מאולפני וורנר לאולפני יוניברסל, ואיתה ההבנה שעם כל הכבוד לפצצת האטום, החומר הכי הרסני בעולם הוא האגו האנושי.
* (סכסוך דומה – סביב ענייני הפצה וסטרימינג – קרה בין ווס אנדרסון ואולפני פוקס/דיסני, וגם הוא מצא מקלט מדיני אצל יוניברסל עם "אסטרואיד סיטי", שבהחלט יכול לעבוד בדאבל-פיצ'ר עם "אופנהיימר")
*******************
17 קילומטר של פילם
בדומה לקוונטין טרנטינו המבוגר ממנו ולדני וילנב הצעיר ממנו, כריסטופר נולן הפך להיות מאחרוני שגרירי הפילם בהוליווד. הוא לא סתם ממשיך לצלם את סרטיו בפילם אלא מקפיד לצלם יותר ויותר מהם בפילם לפורמט מסך גדול: 65 מ"מ ואיימקס 70 מ"מ (להבדיל מהפילם הסטנדרטי שבו הפריים הוא בגודל 35 מ"מ). עם אורך של שלוש שעות "אופנהיימר" הוא סרט האיימקס הארוך ביותר שאי פעם נוצר ונולן סיפר בראיון שאנשי המחלקה הטכנית של איימקס אמרו לו שזה האורך המקסימלי האפשרי: הגלגלים שנושאים את הסרט לא יכולים פיזית להחזיק יותר מזה, כך שאם מישהו יצלם סרט איימקס ארוך מזה נצטרך לחזור אחורה בזמן ולהתחיל לעשות הפסקות בסרטים לצורך החלפת גלגל. זו גם הפעם הראשונה שסרט המצולם בחומר גלם של איימקס מצולם בשחור–לבן. התוצאה היא סרט בעל פריים עצום, אלא שברוב העולם אי אפשר לראות את מה שנולן צילם, כפי שהוא צילם אותו. אולמות איימקס 70 מ"מ נדירים. אם אתם מטיילים בחו"ל הקיץ, רשמו לפניכם שיש יש שני אולמות בניו יורק ושניים בלונדון ועוד אחד בפראג (באתר של איימקס ושל הסרט תמצאו את רשימת האולמות המלאה בחו"ל). הפריים שתראו שם יהיה גדול וגבוה בהרבה אפילו מזה המוצג באיימקס הדיגיטלי שהפך להיות הסטנדרט המקובל בעולם (כולל באולמות בראשון לציון וירושלים). הצילום הדיגיטלי של ימינו עובד על רזולוציה של בין 4k ל-8k, והקרנת הקולנוע כיום היא ברזולוציית 4k. על פי אנשי איימקס, צילום במצלמות פילם של איימקס והקרנתו באולם איימקס יעודי הם שוי ערך לרזולציה של 18k. הקולנוע הדיגיטלי עוד לא מתקרב לשם. פריים האיימקס כל כך גדול שזה הופך את הסרט כולו לחתיכת משא: גלגלי הפילם של "אופנהיימר" ב-70 מ"מ שוקלים 262 ק"ג, ואורכם 17 קילומטר, שזה בדיוק המרחק שבו עמדו מדעני ניסוי טריניטי (פיצוץ הפצצה האטומית הראשונה) מזירת הפיצוץ. 17 קילומטר של פילם שכמעט אין איפה לצפות בהם, מלבד תחושת ההחמצה והגעגוע שיש עדיין מקומות – רחוקים ונדירים – שבהם הקולנוע הוא עדיין גדול – ואפילו ענק – מהחיים.
סרט מאכזב שלא שווה את הפורמט שבו צולם, את מסגרת הזמן הארוכה ואת רצף ההתרחשויות.
לדעתי אתה מגזים בפרגון שאתה מרעיף על נולן.
גם עבודת הצבעים והתאורה לא מצדיקה את התקציב האסטרונומי שהוא קיבל.
כרגיל, ביקורת מעניינת ומוסיפה לצפייה
יש ציר זמן שלישי בסרט, שגם מובחן בצבע שלו, של השימוע של שטראוס/סטרוס. שאני תוהה לעצמי אם הוא בכלל היה נחוץ לתסריט.
אכן שאלה טובה. מראה שנולאן כנראה לא הבין את הספר שעיבד (ותורגם אגב).
'לרגעים נדמה שגם רון הווארד היה יכול לביים את הסרט הזה. '
דייקת. ואולי חבל שהוא לא ביים, כי התוצאה קרירה מדי. רק סיקוואנס הפיצוץ אפקטיבי.
לא הבנתי מה רוברט דאוני ניסה לגלם, או מה הסיבה לעיסוק בו – כולם נחשדו אז, בלי קשר (אולי עם קשר ליהדותם, כמו בסרט על טרמבו). במה זה משתווה לחלק האמצעי. מצער שנולאן לא חשב שהסרט יכול להיות מעניין יותר כסידרה.
בעניין האורך – צריך הפסקה. לא לכולם יש יכולות התאפקות