"ההילולה". אסקימו לימוז'

דיברתי על "ההילולה" בחלק השני של פודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. האזינו בספוטיפיי או לחצו להאזין כאן

שיטוט באתר האינטרנט של סינמה סיטי ביום צאתו של "ההילולה" חשף תופעה מעניינת: אולמות ההקרנה של סניפי סינמה סיטי באשדוד, באר שבע וחדרה כבר היו מלאים בצופים שקנו כרטיסים מראש. הסרט הזה הפך לשובר קופות עוד לפני עלייתו. לעומת זאת, בכל הקשור בקנייה מוקדמת, אולמות רב חן בתל אביב בהם הוצג הסרט נשארו ריקים. כבר יותר מעשר שנים שמפיצי הקולנוע בארץ מתייחסים לישראל לא כאל מדינה מגוונת אלא כאל עיר אחת גדולה והומוגנית, וכל סרט מופץ בארץ באופן סימולטני ב-20-30 עותקים. יש בזה הגיון מסוים: ברגע שהעותקים העכשוויים דיגיטליים ולא בפילם אפשר להכין עותקים רבים בעלות נמוכה, וברגע שיש שלוש רשתות קולנוע ששולטות בשוק מצפון ועד דרום, קל לתאם הקרנות כאלה בכל הארץ. אבל בשבוע האחרון התברר שהאסטרטגיה הזאת לאו דווקא מייצגת את הטעם הישראלי. הקהל התל אביבי שחיבק את "העיר הזאת" נותר אדיש ל"הילולה". ובאשדוד? ההפך. הגיע הזמן לחזור לשיטות ההפצה הקלאסיות, שמבינה שישראל היא לא טריטוריה אחידה אחת, אלא שיש סרטים שצריכים טיפול פרטני באופן גיאוגרפי על פי קהל יעד. זה מפיל על המפיצים עוד עבודה, להבין את אופי הקהל בכל עיר ואיזור, ולא להתייחס לכלל האוכלוסיה בארץ כאל קהל הומוגני בעל טעם אחיד, אבל זה יכול להציל סרטים, בייחוד סרטים קטנים שלא יעשו עסקים גדולים בהפצה רחבה, אבל יכולים להפוך לאטרקציה בהפצה מקומית בוטיקית. סרטים כאלה זקוקים לטיפול פרטני ויעודי, שיזהה את הקהל שלהם ולמקד את השיווק והפרסום לאיזורים ספציפיים. כך או כך, השיטוט באתרי הרכישה המוקדמת הוכיח דבר מה מדהים למדי: בסוף השבוע האחרון שני סרטים מילאו אולמות בבתי הקולנוע: "משימת בלתי אפשרית 7" ו"ההילולה". טום קרוז נגד שלום אסייג.

אחרי שנים של עיקום אף, עמיתיי בתקשורת גילו את אסייג באחרונה בזכות תפקידו ב"מנאייכ", עליו הוא זכה בפרס האקדמיה ובפרס הדלקת המשואה ביום העצמאות. הרשו לי לגלגל עיניים ולהגיד שהייתי שם לפניהם: אסייג הצחיק אותי כסטנדאפיסט בשנות התשעים (הקהל הרחב גילה אותו כבעל פינה בתוכנית האירוח של יאיר לפיד) וכשחקן דרמטי ב"המשאית", הסדרה בת ה-20 של ערן ריקליס. "ההילולה" הוא הספין–אוף הקולנועי של שני הסיטקומים הטלוויזיוניים שיצר אסייג על משפחתו, "שנות השמונים" ו"שנות התשעים". שמענו על הסרט לראשונה בדצמבר האחרון כשמשה אדרי סיפר עליו בוועידת "כלכליסט", בפאנל הקולנוע הישראלי שהנחיתי. הצילומים התחילו במרץ והסרט יוצא ביולי: חצי שנה מהכרזה לבכורה זו תזכורת לימי סרטי הבזק המסחריים של שנות השבעים, ואנטיתזה גמורה לרוב הסרטים הישראליים, בוודאי סרטי ביכורים, שלוקח להם לעיתים שנים לעבור מהצילומים ועד הבכורה. מהבחינה הזאת אסייג הגשים לאדרי חלום: אדרי, כמפיק, מפיץ ובעל בתי קולנוע, מחפש את הסרטים הישראליים שימלאו אולמות בקיץ, ומבחינתו ההימור הכי בטוח הוא אם יוצרי טלוויזיה יעבירו את הלהיטים שלהם לקולנוע. הוא חולם על "רמזור, הסרט", "צומת מילר, הסרט", "הפיג'מות, הסרט". עם כל הכבוד לסרטים אישיים המיועדים לפסטיבלים בעולם, מה שאדרי באמת רוצה זה עיבוד קולנועי למותג טלוויזיוני בעל קהל שיהפוך ללהיט. "ההילולה" הוא בול כזה.

התקציר, כפי שהציג אותו אדרי, גרם לי לצחוק בקול רם. תקציר במשפט אחד שעשה חשק לראות את הסרט גם למי שכמוני מעולם לא ראה את פרקי הסדרה. הדמויות הקריקטוריות של "שנות התשעים" עולות לאוטובוס שכור בסוף מלחמת המפרץ הראשונה כדי להגיע להילולה של הבאבא סאלי, אבל בדרך לנתיבות הם לוקחים פנייה לא נכונה ומגיעים בטעות לעזה. כבר מצחיק, משפחת אסייג מגיעה לעזה. זו לא רק הרמה מצוינת להנחתה לקומדיית מצבים שבה דמויות מוכרות הופכות לדגים מחוץ למים בעולם זר ומנוכר להם ומגלים שאולי הם לא שונים זה מזה, זה יותר מזה: זה כמו התקציר לרימייק של "ביקור התזמורת" בהיפוך תפקידים. במקום התזמורת הערבית שנתקעת אצל היהודים, כאן זו משפחה יהודית שנחטפת לנגרייה של ערבים מעזה. ברגעיה הטובים "ההילולה" – בעיקר בפתיחה – מצליחה להיראות יותר כמו אמיר קוסטוריצה מאשר זאב רווח. רעיון מצוין, בהנחה שיהיה מי שייפתח אותו לסרט באוך מלא עם מספיק בדיחות. וכאן, "ההילולה" נופל. למעט כמה בדיחות מצחיקות (אסייג מקבל את כל הפאנצ'ים הטובים) אין כמעט רעיון או סיטואציה בעלת פוטנציאל שמצליח להגיע למיצוי קומי. מבחינת כתיבה יש כאן אוסף של החמצות. הבימוי, שמחלץ את הדמויות מהלוקיישן של הסיטקום ומעביר אותם לעולם אחר, שבו הם זרים, תוקע אותם בחזרה לתוך לוקיישן סגור וקומפקטי, שמעיד על כך שבישראל גם הסרטים הכי מסחריים הם סרטים דלי תקציב.

ובעיקר, יש כאן עניין מעט משונה. הסרט מציג לא מעט מחוות לסרטים הישראליים של שנות השבעים. צחי נוי מגלם נהג אוטובוס בשם יהודה שכותב בפנקסו מה כל אחד מהנוסעים חייב לו, במה שנראה כמו ספין–אוף לדמות של יהודל'ה מ"אסקימו לימון". סצינת מפתח, שבה שלוש מהדמויות מתחפשות לחיילי או"ם כדי לחלץ את המשפחה הנצורה, היא מחווה ל"גבעת חלפון אינה עונה". זו מחווה מודעת שהופכת לסצינה שלמה שבה גם חיילי אש"ף מודים שהם מכירים את הסרטים הישראליים ("המשודרים בטלוויזיה בכל יום נכבה"), ומענישים אותם בסצינת האכלת הביצים מתוך "צ'רלי וחצי" (שבעצמה גנובה מסצינת אכילת הביצים מתוך "המורד" עם פול ניומן – הראו לי את הגניבה הקולנועית שלכם ואומר לכם בני כמה אתם). הומאז'ים זה נחמד, וההצדעה של "ההילולה" לאבות המזון שמהם הם ינקו ראויה. אבל העובדה שאת הפאנצ'ים הכי טובים בסרט כתבו, בעצם, אסי דיין ואלי תבור מעלה את השאלה למי ילכו התמלוגים מהצלחת הסרט הזה.

ועוד תהיה: כל הסרט מבוסס על הרעיון שבו בפורים כולם נוסעים להילולה של הבאבא סאלי. פורים זה נחמד, כי ככה כל הדמויות מחופשות והסרט מקבל גוון קרנבלי משעשע שבו לא ברור מי ישראלי ומי ערבי, מי יהודי ומי נוצרי או מוסלמי. הבעיה שגם האשכנזי החתום מעלה יודע שהילולת הבאבא סאלי היא ב–ד' שבט ולא בפורים (י"ד אדר). אז מה קורה כאן? בתל אביב אולי לא, אבל הצופים באשדוד בטח קלטו את הטעות.

(גרסה מורחבת לביקורת שפורסמה ב"כלכליסט", 17.7.2023)

ציוץ