"ברבי". נשים קטנות

דיברתי על "ברבי" (כולל השיר הכי מוצלח מתוכו) בחלק הראשון של פודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. האזינו בספוטיפיי הוא לחצו להאזין כאן

כן, ילדים, זוהי הוליווד. העיר שבה תוכלו לעבור תוך 15 שנה מלהיות שחקנית אלמונית בסרטים הכי עצמאיים ומחתרתיים, בתנועת אנדרגראונד שזכתה לשם המזלזל "מאמבלקור", להפוך לתסריטאית של סרטים עצמאיים נחשבים שמביים בן זוגך, ומשם להפוך לבמאית של הסרט עם הבאז הכי מרשים, ועם פוטנציאל הקופות הכי גדול שהוליווד ראתה מזה שנים. משולי השוליים ללב ליבו של המיינסטרים הכי תעשייתי וקופתי, ועוד לעשות את זה בלי באמת להתמסחר. זהו סיפורה של גרטה גרוויג, היוצרת הכי מעניינת באמריקה כרגע, שקיבלה על עצמה את המשימה להפוך את בובת ברבי לסרט קיץ סופר–מסחרי, והצליחה לשכנע – על סמך שמה והמוניטין שלה בלבד כיקירת הקולנוע העצמאי – שלמרות שהיא קיבלה ג'וב מתעשיית הצעצועים, אין שום סיכוי שהיא מכרה את נשמתה להוליווד. לדעתי הסיבה לכך ש"ברבי" הפך לכזה טירוף ויראלי בחודשים האחרונים ועורר סביבו כל כך הרבה ציפיות, עוד לפני שמישהו בכלל ראה את הסרט, הוא האמונה של הצופים (ובעיקר של הצופות) שהחיבור בין גרוויג, מרגו רובי (בתפקיד ברבי) וריאן גוסלינג (בתפקיד קן) בוודאי מבטיח א–פריורית יצירה חתרנית, פמיניסטית ומודעת לעצמה. סרט פלסטיקי, אבל שמשדר לקהל שלו אותנטיות, פרדוקס בלתי נתפס. המוניטין הציבורי של ברבי כדמות פמיניסטית כה גרועים שמיד היה ברור, מהפוסטר לבד, שהולכת להיות כאן פארודיה וסאטירה ולא שיתוף פעולה עם המותג. זה רגע נדיר שבו שמה של היוצרת (בת ה–39) עשה יותר לקידום הסרט מאשר שמו של המותג (בן ה–64) שאותו היא מביימת. ובכן, כל הציפיות היו נכונות: זה מתוק וצבעוני ונוצץ ומודע לעצמו וסאטירי ואירוני וציני וחריף ופמיניסטי וחברתי. וזה גם הופך מהר מאוד מהפתעה והברקה לסרט צפוי, שכל מהלכיו בנאליים, ושממצה את רוב הבדיחות שלו מהר מדי.

זה כמו ערבול של לא מעט יצירות דומות. כמו "סרט לגו" (עוד פרויקט של אולפני וורנר שהופך צעצוע לסרט), העלילה מתחילה בברבילנד, ארץ הבובות האוטופית שבה בכל מושלם – הנשים שולטות והגברים מחופצנים. לבובות קן אין קיום אם הברביות לא מסתכלות לכיוונן, והם חיים במצב של מבוכה נוירוטית מתמדת. נדמה שהברביות הצליחו לתקן את העולם וליצור יקום מקביל שיש בו שוויון, שמחה ושמש אבל אין בו מין. לכן מה רבה הפתעתה של ברבי כשהיא חווה משבר קיומי, מתחילה לחשוב על מוות בעולם של נעורי נצח, ומשלחת אל העולם האמיתי כדי לחפש את הילדה שמשחקת בה (קצת כמו "צעצוע של סיפור"), שם היא מגלה שבמציאות הקיום שלה נתפס כנלעג ובובות בארבי מייצגות את ההפך מפמיניזם. קן, לעומת זאת, מגלה את קסם הפטריארכיה, נחשף לראשונה לעובדה שבעולם האמיתי גברים שולטים בכל, וממהר לחזור לברבילנד כדי לקדם בה מהפכה משטרית ולהכניס תיקונים לחוקים, להשתלט על הוועדה למינוי שופטים ולבטל את עילת הסבירות כדי להכניס את הפטריארכיה לברבילנד ולהפוך אותה לממלכת קן (קנדום). כשברבי חוזרת לעולם הצעצוע שלה היא מגלה גרסה של "נשות סטפפורד": הברביות שלפני רגע ישבו בבית המשפט העליון והיו הנשיאות הן עכשיו רעיות ובנות זוג שטופות מוח. הסיקוונס שבו ברבי – בליווי אמא ובת מהעולם האמיתי שבאו איתה – יוצרת הסחות דעת לגברים כדי להוציא את הנשים ממצב שטיפת המוח שלהן, הוא המצחיק ביותר בסרט. כדי להסיח את דעתם של הגברים צריכים לדבר איתם על "הסנדק" ועל סולן להקת פייבמנט, ועוד דמויות שוליים איזוטריות ברוק האלטרנטיבי. אמת.

זה אולי לא מקרי ש"ברבי" ו"אופנהיימר" יצאו באותו יום והפכו לסנסציה ויראלית (רשת בתי קולנוע אמריקאית דיווחה ש–40,000 איש קנו כרטיסים לצפייה רצופה בשני הסרטים ביום יציאתם). הסרט שונים – האחד כבד, השני קליל; האחד כהה, השני בהיר. אבל בבסיסם הם מציגים את העולם כמקום של פרדוקסים. ליבו של "ברבי" מצוי בנאום שנושאת דמות המשנה שמגלמת אמריקה פררה, שמציגה את הפרדוקס של החיים כאשה מודרנית. נאום שסחט מחיאות כפיים באולם בו צפיתי בסרט. להיות אשה זה לחיות בפרדוקס, אומר "ברבי"; להיות קיים זה להיות בפרדוקס, אומר גם "אופנהיימר". יפה שמאטל – החברה בניהולו של הישראלי ינון קרייז – נתנה לגרוויג את הרשות לצחוק על המותג ועל שלל המוצרים מהעבר שהציגו שיקול דעת לקוי בכל הקשור בייצוגים מגדריים. אבל למראה הסרט, שנואם לא מעט על כמה הזמנים השתנו ואיך פעם היה קשה יותר לנשים, נדמה שהוא בכלל לא פונה לילדות ונערות, שבשנת 2023 בוודאי לוקחות את כל מוסר ההשכל הזה כמובן מאליו מלכתחילה, אלא לאמהות שלהן. זה סרט חינוך מחדש לאמהות, לתכנת אותן מחדש להבין את הראש של בנותיהן. למראה סרטיה הקודמים של גרוויג, ובייחוד "ליידי בירד" ו"נשים קטנות", נראה שהיא מנהלת בראש ובראשונה דיאלוג עם אמא שלה, האמא שמישטרה וחינכה אותה. שלושת סרטיה הראשונים של גרוויג כתסריטאית עסקו בסיפורה האישי, כמי שבאה מעיירה קטנה וממשפחה שמרנית ואזרה את הומץ לפרוץ לעולם הגדול ולהגשים את עצמה. בסרטיה האחרונים, המסחריים והמצליחים יותר, היא חוזרת לאמהות המזון עליהן גדלה – "נשים קטנות" ובובות בארבי – אולי כדי לתת להם קונטקסט מחודש. ספרים וצעצועים שאולי נתפסו שמרניים בעבר, אבל גרוויג קוראת אותן בקול חתרני. בסופו של סיפור – קצת כמו "פינוקיו" – ברבי צריכה לבחור באיזה עולם היא רוצה לחיות – עולם הבובות האוטופי, או העולם האמיתי שזקוק לתיקון מאסיבי, סיזיפי וכואב. וכך היא לומדת שהיא לא נולדת אשה, הן נעשית אשה. סימון דה בובואר של קיץ 2023 היא בובת ברבי.

(גרסה מורחבת לביקורת שהתפרסמה ב"כלכליסט", 20.7.2023)

ציוץ