"משימה בלתי אפשרית 7: נקמת מוות, חלק ראשון". בשנה הבאה חלק שני

דיברתי על "משימה בלתי אפשרית 7" בחצי השני של פודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. האזינו בספוטיפיי או לחצו להאזנה כאן

זוכרים את המקצוע הזה, עורכים? אלה שלא רק צריכים להצמיד שוט לשוט ולייצר הגיון ומבנה, אלא גם להדק ולייצר קצב. ובכן, המקצוע הזה כנראה אבד בהוליווד. עכשיו במקום עורכים יש אורכים. היום הבקשה מהעורכים היא להאריך. "משימה בלתי אפשרית" נולד ב-1996 כסרט שהיה קצר משעתיים, ומאז הולך ומתנפח עד לשעתיים וארבעים בסרט החדש שהוא בכלל רק חלק ראשון מסיפור שלם שיימשך יותר מחמש שעות. אם עוברים על שבעת סרטי "משימה בלתי אפשרית" אפשר לראות איך הוליווד השתנתה, לפחות בכל הקשור למעבר ממהיר ועצבני לארוך וקצת מנומנם.

המשימה שמונחת על כתפיו של איתן האנט (טום קרוז) בסרט השביעי בסדרת "משימה בלתי אפשרית" קשה מאי פעם. להציל את העולם? קטן עליו. את זה הוא עשה כבר שש פעמים ב-27 השנים האחרונות. הפעם קרוז והאנט צריכים להציל את עולם הקולנוע. בשנה שעברה קרוז – שסרב בתוקף להוציא את "אהבה בשחקים: מאווריק" לשירותי הסטרימינג, הוכיח שהוא מבין מצוין מה הקהל העולמי רוצה לראות וההתעקשות והסבלנות שלו יצרו להיט שהכניס 1.5 מיליארד דולר בעולם בקופות. שנה אחר כך השאלה היא האם הוא יצליח לעשות את שוב. ואז שוב. אחרי ששה סרטים שהכניסו מקסימום 800 מיליון דולר בעולם, הסרט השביעי של "משימה בלתי אפשרית" – והסרט השמיני, שצולם במקביל ושיגיע בשנה הבאה – יוכיחו האם "אהבה בשחקים" היה פוקס חד פעמי, או שקרוז הוא באמת תרופה של איש אחד לבלוז הפוסט–קורונה שעולם הקולנוע לקה בו. שני סרטי "מהיר ועצבני" שיצאו תוך כדי ואחרי הקורונה – שעובדים על פי אותה נוסחה בדיוק של סרטי "משימה בלתי אפשרית", רק בתור חיקוי זול ונלעג – ראו ירידה של חמישים אחוז בהכנסות מהסרטים שלפני 2020. האם "משימה בלתי אפשרית 7" יכה את הסטטיסטיקה ויכפיל את הכנסותיו? בכנות, קשה לנו להאמין. "אהבה בשחקים: מאווריק" ו"משימה בלתי אפשרית: התרסקות" (2018) הם, ככל הנראה, שיאיו של קרוז כיוצר, מפיק, שחקן, אתלט ופעלולן. "משימה בלתי אפשרית 7" – שהוא סרט אקשן מאוד מאוד מהנה, וממש כיפי, שלא יהיו ספקות – הוא כבר הברק שלא יכה פעמיים.

למעשה, נדמה שסרט תיעודי על הפקת "משימה בלתי אפשרית 7" יהיה מלהיב ומותח לא פחות מהסרט עצמו. אם קרוז המפיק והשחקן הוא בן דמותו איתן האנט, במובן הזה שיש לו משימה לביצוע בדדליין נתון, הרי שהסרט הזה היה אתגר שבו הפקה אחת נלחמה במגיפה שלמה. תזכורת זריזה: הצילומים התחילו באיטליה בפברואר 2020 כדי להספיק לצאת לבתי הקולנוע בסוף 2021, שלוש שנים אחרי "משימה בלתי אפשרית: התרסקות", שהוא עדיין הסרט הטוב בסדרה ואחד מסרטי הפעולה הטובים והמלהיבים שאי פעם נעשו. זוכרים מה קרה באיטליה במרץ 2020 ומשם בשאר העולם? ההפקה נעצרה והתחדשה רק חצי שנה אחר כך, כשקרוז נראה מצולם באינסטגרם של כריסטופר מקווארי, במאי הסרט, יושב על גג רכבת דוהרת ומנפנף לשלום לעוקביו של הבמאי, שאחר תיעד אותו קופץ ממסוק ומזנק מצוק על אופנוע. שנה שלמה ההפקה הזאת נעה מלוקיישן ללוקיישן, בכל פעם נעצרת לסגר פה, סגר שם, בידוד כאן, בידוד שם, הפסקות הפקה כשזוהו חולים מבין אנשי הצוות. בדצמבר 2020 הופצה הקלטה של קרוז צועק בכעס בכל כוחו על הצוות שלו על שלא ציית לתקנות הזהירות מהקורונה, ושהידבקות עשויה להביא לעצירת הצילומים. בתקופה שבה אנשים נרעשים מבוסים צועקים ומיחסי עבודה אגרסיביים ורעילים, קרוז דווקא זכה לתשואות מעמיתיו לביזנס על כך שהוא הבין את האחריות שלו, כמפיק הסרט, לבריאות ולפרנסה של צוותו, וגם לאחריות שלו כלפי האולפן המממן, כלפי הקהל שלו וגם כלפי היצירה עצמה. הקורונה – וגם "אהבה בשחקים" – הזיזו את הסרט בשנתיים מהמועד המקורי שלו. סרט תיעודי על הפקת הסרט יוכל, למשל, לספר את סיפורו של הכפר הקטן באנגליה, שבו צולמו באותו חודש שתי סצינות אקשן המתרחשות על גג רכבת נוסעת: תחילה סללה ההפקה של "משימה בלתי אפשרית" מסילת רכבת לצילומי סצינת הסיום שלה, ואז הגיעה לאותו לוקיישן הפקת "אינדיאנה ג'ונס וחוגת הגורל" והתמשה באותה מסילה לצילום סצינת הפתיחה של הסרט שלהם. אם תעשו דאבל–פיצ'ר "אינדיאנה ג'ונס" מול "משימה בלתי אפשרית" יהיו לכם במצטבר כ-40 דקות של אנשים הולכים מכות על רכבת דוהרת, ומתכופפים ברגע האחרון כדי לא להיחבט מפנס איתות או מנהרה.

זה הסרט השלישי שבו מקווארי – זוכה האוסקר על התסריט של "החשוד המיידי", והשותף לרוב התסריטים של טום קרוז ב-15 השנים האחרונות – מביים את סרטי "משימה בלתי אפשרית", שהם גם הטובים והשאפתניים ביותר בסדרה, ועם החלטת בימוי ששונה מהסרטים המוקדמים בה: אין סלואו–מושן. הפעם צוות משימה בלתי אפשרית נלחם באינטליגננציה מלאכותית (תזכרו: התסריט נכתב ב-2019) שהופכת לבעלת מודעות ופולשת למחשבי שירותי הביון העולמיים, וגורמת לכך שאף אחד לא יידע בקרוב יותר מה אמיתי ומה מפוברק. והרי זה בדיוק מה שעןשה איתן האנט וצוותו כל השנים האלה: לפברק מציאות. וזה המשבר שעומד בפניו הפעם: איך ניתן לפברק מציאות מפוברקת? אם בסרטים הקודמים איתן האנט הוא מעין גיבור על עם חושים סופר חדים, חוש תזמון מושלם וכושר גופני כמעט על טבעי (טום קרוז הוא ללא ספק האצן הכי מהיר מבין שחקני הקולנוע), הרי שבסרט הזה האנט מוצג כמי שהטכנולוגיה הצליחה להביס ולבלבל. הוא מפספס, הוא טועה, או מתבלבל. יש לא מעט לוליינות עוצרת נשימה בכל סרטי "מב"א", אלא שהפעם זה כמעט סלאפסטיק, קומדיה של טעויות. אם הסרטים הקודמים יצאו מעולמו של היצ'קוק – האדם החף מפשע שנרדף על לא עוול בכפו – הסרט החדש מגיע מבית מדרשם של באסטר קיטון (כולל הומאז' אדיר ל"הגנרל" שלו) וג'קי צ'אן (כולל סצינת מרדף המכוניות כשנהג אזוק, פעלול שצ'אן עשה ב"מי אני" ב-2008). זה חוזר לכך שכשקרוז נמצא באוקטן גבוה ואדרנלין מלא הסרטים האלה מלהיבים ומרהיבים. אלא שבסרט השביעי – שחוזר לכמה מהאטרקציות שכבר ראינו בסרטים הראשונים (שוב מרדף רכבת כמו בסרט הראשון, שוב סופת חול באמירויות כמו בסרט הרביעי) – זו הפעם הראשונה שבה יש תחושה שנקלענו ל"משימה בלתי אפשרית: דז'ה וו". בשנה הבאה שוב.

(גרסה מורחבת לטקסט שפורסם ב"כלכליסט", 13.7.2023)

ציוץ