פסטיבל ירושלים 2023: מפגש עם יוצרי סרט האנימציה האירני "הסירנה", שמציג ילדות צבעונית בצל מלחמה // פוסט אורח
"הסירנה". סרט אנימציה אירני-צרפתי, השבוע בפסטיבל ירושלים
פוסט אורח /// מאת טל לוטן, פסטיבל אנסי
"לקח לנו קצת יותר משמונה שנים ליצור את הסרט, בערך כמו כל המלחמה" סיפרה ספידה פרסי, במאית "הסירנה". המלחמה שהיא מתארת היא מלחמת איראן-עיראק, והנימה הקלילה למרות הנושא הכבד, מייצגת את הסרט כולו. פרסי הגיעה עם סרט האנימציה לפסטיבל אנסי, הפסטיבל הגדול בעולם לאנימציה, שם הוא השתתף בתחרות הרשמית, וכעת הוא מגיע לפסטיבל ירושלים.
ספידה פרסי היא אישה מרשימה. היא לא עוטה חיג'אב או לבושה בצורה צנועה במיוחד, כיוון שהיא פועלת כיום בצרפת, אליה הגיעה באמצע שנות השמונים ללמוד מתמטיקה, ומצאה את עצמה נמשכת אל הצילום והקולנוע. אבל השורשים האיראניים לא הרפו, והיא מרבה להתעסק בנושא. גם המעצב של הסרט הודה שהסיפור המשפחתי שלו עצמו מהדהד בסרט, ולכן היה לו חשוב לעבוד עליו, על אף שגם הוא חי בצרפת. ללא ספק קל יותר ליצור סרט על איראן בגלות, וזה חזר מתוך סיפורים ששמעתי מיוצרי אנימציה נוספים שהגיעו מאיראן, או מהקושי של יוצרים שעדיין פועלים בתוך איראן. למרות זאת אפשר עדיין להרגיש את הזיקה והאהבה שלהם למקום הולדתם.
לא מעט סרטי אנימציה על אודות איראן נוצרו בשנים האחרונות, כולל סרטים דוקומנטרים, ומובן מאוד השימוש באנימציה כדי לדון במה שמתרחש שם. עבור סרטים שמתרחשים בעבר, אנימציה מאפשרת לצייר מקומות שכבר אינם קיימים, שהשתנו בעקבות מלחמה, כמו הפגזות למשל, ובעיקר לעצב דמויות שאי אפשר לצלם, כדי לא לפגוע באנשים אמיתיים שיש צורך לטשטש את זהותם. זה כמובן רלוונטי לכל סרט שבו קיים הצורך הזה, ואפשר לראות פריחה הולכת וגדלה של אנימציה דוקומנטרית או עלילתית המבוססת על סיפור אמיתי, לא איראנית בהכרח. הבעיה הגדולה בתחום היא ריבוי הסרטים שמשתמשים באנימציה, ולא עושים שימוש מושכל מספיק במה שאנימציה יכולה לספק, ודווקא בסרטים האיראניים יש לא מעט כאלה, ונדמה שהסיבה היחידה לשימוש באנימציה הוא כי לא היתה אופציה טובה יותר. התוצאה היא לרוב סיפור מעניין אבל לא תמיד ויז'ואל פורץ דרך או מאתגר. כלומר זה נראה פחות או יותר אותו הדבר, שוב ושוב, ובסיפורים המונפשים על איראן יש לא מעט כאלה.
לכן כששמעתי על סרט חדש שעוסק בסיפור איראני הייתי סקפטית, ובתור אנימטורית שמחפשת אתגר גלגלתי עיניים בשקט. אולי זו הסיבה ש"הסירנה" הפתיע אותי מאוד. לאורך הסרט נשביתי בקסם שלו יותר ויותר, וגם מבחינה ויזואלית מצאתי במהלכו פנינים ככל שהעלילה התקדמה והסלימה.
הסיפור של "הסירנה" מתרחש ב-1980, בזמן מלחמת איראן-עיראק, ועוקב אחרי אומיד בן ה-14, שחי את חייו. אחת הסצינות העוצמתיות נמצאת ממש בפתיחת הסרט, בה אומיד משחק כדורגל עם חבריו, ובתור השוער הוא עומד לגרום להפסד כשלא יעצור את הכדור. חבריו יגיבו כמובן בכעס. הסיבה להפסד משתקפת דרך עיניו המבועטות, בזמן שהוא צופה בהפגזה של מפעל שמתרחשת לא רחוק מהם. הקונפליקט הקטן בין ההפסד במשחק כששבריר שניה אחר כך תנחת ההבנה שהחיים שלהם השתנו, הוא מה שמתווה את כל מה שעומד להתרחש. דרך הסיפור האישי של אומיד – שכולל קראש על נערה בגילו, הרצון ללחום כמו אחיו הגדול, בזמן שכל משפחתו מתפנה משם, וההתעקשות שלו להישאר, או העובדה שהוא מטפח תרנגול כדי לשחק בקרבות תרנגולים בזמן שבכל רגע יכולה להתחיל הפגזה מהשמיים – כל אלה משובצים באופן מריר-מתוק בסיפור האנושי שלו ושל הסובבים אותו, של איראן החילונית מול איראן הדתית, ושל תחילת המלחמה.
הבחירות הוויזואליות מצליחות ליצור עניין לאורך הסרט. "הסירנה" נוצר באנימציה תלת מימדית שמחקה אנימציה מצוירת, אבל זה לא העניין. הסרט אמנם עוסק באיזור מלחמה, אבל הבחירות הצבעוניות לא זורמות תמיד באופן שגרתי לחיקוי מציאות, אלא משתמשות בצבעים עזים ולא תמיד ריאליסטיים. הצבעים אולי מאפשרים לראות את הסרט מנקודת מבטו של ילד, או אולי לעזור ברגעי הקסם, כמעט כמו בסיפור אגדה.
"הסירנה" עוסק במלחמה שקרתה, אבל במפגש עימה פרסי התייחסה גם למאבק שמתרחש שם בימים אלה, לאוכלוסיה שנלחמת על החירות שלה. "תחשבו על האיראנים והמאבק שלהם", היא ביקשה בסוף דבריה לפני הקרנת הסרט בצרפת, וסימנה בשתי אצבעותיה סימן לשלום. ואולי זה מה שמחלחל פנימה, ובסופו של דבר זו הסיבה שהסרט הזה חשוב וחזק.
