גרטה גרוויג, מרגו רובי וטיילור סוויפט עשו בית ספר להוליווד השנה

סיכמתי את השנה גם בגרסת אודיו – עם סרטי השנה והקטעים המוזיקליים הטובים של השנה (כולל מאהלר והנדל) – בפודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. האזינו בספוטיפיי (ובשאר שירותי הסטרימינג) או לחצו להאזין כאן

השתתפתי בסיכום השנה הקולנועית של "גיקונומי". לחצו להאזין כאן

גרטה גרוויג וטיילור סוויפט מצילות את הקופות

זו היתה אמורה להיות שנת הקאמבק של הקולנוע ההוליוודי. השנה שבה תופעות הלוואי של הקורונה סוף סוף מתפוגגות והקהל חוזר לאולמות. וזה כמעט קרה: "ברבי" (1.4 מיליארד דולר בקופות הגלובליות), "האחים סופר מריו" (1.3 מיליארד דולר) ו"אופנהיימר" (0.9 מיליארד) הפכו לשוברי קופותו לא צפויים. הוסיפו לזה את העובדה שרוב 2.3 מיליארד הדולר של "אווטאר: דרכם של המים" נכנסו ב-2023 (למרות שהסרט הופץ באמצע דצמבר 2022) ונדמה שזו היתה שנה של קאמבק לקולנוע. אבל למרות השיאים האלה, וכמה הישגים אמנותיים יפים שקרו השנה, 2023 היא שנה שהתקלקלה באמצע. שביתות התסריטאים והשחקנים, שהיו היסטוריות באורכן, אמנם הקטינו את הוצאות האולפנים, אבל גם את ההכנסות ויצרו להם עיכובים בצילומים, חורים בהפצה, ובהיעדרם של השחקנים ממסעות היחסי ציבור גם צרות בשיווק. בישראל, הטבח של 7.10 קטע רצף הולך ומתחזק של שבועות מוצלחים באולמות, לסרטים אמריקאים וישראליים. שנת 2023 – באמריקה ובישראל – הסתיימה מוקדם מהצפוי.

מה היו הסרטים הכי קופתיים השנה בארץ? עברו לסיכום השנה בקופות

לתוך הוואקום הזה נכנסו שתי נשים, נשות חזון מבריקות, שהצילו את המצב: גרטה גרוויג וטיילור סוויפט. מרגע שגרוויג הוכרזה בתור התסריטאית והבמאית של "ברבי", העניין בסרט הזה עלה. הנה סוד הקסם האמיתי של הוליווד, שאותו אנשי הוליווד בעצמם נוטים לשכוח: אלה לא המותגים והמוצרים, אלא הטאלנטים שעומדים מאחוריהם. ויותר משהמותג מביא קהל, מה שעובד הוא כשסרט הופך לאירוע. וזו היתה שנה שבה אנשי השיווק הצליחו לייצר לא מעט אירועים, כאלה שהריצו לאולמות את הקהל שרצה להיות שותף להם בזמן אמת ולא לחכות להם כשיגיעו לסטרימינג. סרט "ברבי" של יוצרים אלמוניים לא היה מביא את כמות הצופים שהסרט הזה, והוא לא היה הופך לתופעה התרבותית שלמעשה הגדירה את 2023. העובדה שדווקא גרוויג, ולצידה מרגו רובי (כשחקנית ומפיקה) וריאן גוסלינג עומדים מאחורי "ברבי" גרמה גם לצופים הכי ציניים להבין שזה לא עוד מוצר מסחרי הוליוודי עשוי פלסטיק אלא הגיג מחשבתי מודע לעצמו, וזה בדיוק מה שהסרט הזה. אולפני מארוול השתמשו בדיוק בנוסחה הזאת בתחילת דרכם, עם יוצרים כמו ג'ון פאברו ("איירון מן") והאחים רוסו ("קפטן אמריקה: חייל החורף") שהגיעו מעולמות פחות מסחריים והתאבדו על הסרטים האלה, וזה השתלם – ביקורתית ומסחרית. הכשלונות של אולפני מארוול השנה – עם פלופ אחרי פלופ – הם עדות לכך שהם שכחו את הנוסחה של עצמם, ואילו אולפני וורנר, שהפיקו את "ברבי", עשו בה שימוש מבריק: להלל את המותג וגם לחתור תחתיו בעת ובעונה אחת. זו החלטה שהכניסה להם 1.4 מילארד דולר.

ואז באוקטובר הגיעה טיילור סוויפט ועשתה להוליווד בית ספר. את סרט ההופעה הקודם שלה היא מכרה ישירות לנטפליקס (כך גם ביונסה). את סרט ההופעה הנוכחי היא כבר החליטה להפיץ בעצמה ישירות לבתי הקולנוע. על פי הדיווחים היא השקיעה 20 מיליון דולר בהפקת הסרט, והכניסה ממנו 250 מיליון. והיא עשתה את זה ללא אולפן וללא מפיץ. סוויפט וצוותה יצרו קשר ישירות עם רשת בתי הקולנוע AMC וסגרו איתם להוציא את הסרט, כשהרשת משבצת אותו להקרנות ביותר מאולם אחד בכל בית קולנוע. רשת AMC אז תפקדה בתור סוכנות בוקינג וצירפה עוד רשתות קולנוע (כולל רשתות לב וסינמה סיטי בישראל), באירוע נדיר שבו בתי הקולנוע מארגנים את הסרט לעצמם, ללא מפיצים באמצע. כל הוליווד התעוררה בוקר אחד וגילתה שמאחורי גבה יוצא סרט בהפצה רחבה שהיא לא ידעה שהוא קיים ותפס להם את כל האולמות ולמשעשה השבית להם את רוב אוקטובר. המדהים הוא שסוויפט לא רק ניטרלה את התיווך של אולפני הקולנוע, שהיו גוזרים עליה קופון נכבד, היא למעשה הפכה בעצמה לאולפן קולנוע, הפיצה את הסרט לבד והיתה אחראית על הפרסום ברשתות החברתיות שבהן היא ממילא שולטת. רוב הכסף, לפיכך, ייכנס לכיסה (בניכוי האחוז שלוקחים בתי הקולנוע, מתוך כרטיסים שממילא עלותם היתה גבוהה מכרטיס רגיל). הסיפור הזה מוכיח שאפשר ליצור שובר קופות גם בלי אולפן הוליוודי לצידך, שינהל את ההפצה ויעשוק את הכנסותיך, אבל צריך להיות טיילור סוויפט כדי לעשות את זה, והיא אימפריית תקשורת של אדם אחד.

הקולנוע הישראלי מציג: חטיפות

הסרט הישראלי הכי מצליח השנה היה "ההילולה", שיצרו שלום אסייג ואריאל בנבג'י. ספין–אוף לסדרת הטלוויזיה "שנות התשעים", שהביא אליו כ-700 אלף צופים בקיץ. העלילה: משפחה נוסעת ב-1991 באוטובוס שכור מטירת הכרמל לנתיבות, ובדרך פונה ימינה במקום שמאלה ומוצאת את עצמה חטופה בעזה. לפני שנתיים הלהיט הישראלי הכי גדול היה "לשחרר את שולי", עם מיליון כרטיסים בקופות, והוא סיפר על שלושה חברים שטסים לקולומביה לשחרר את בנו של אחד מהם שנחטף שם. עכשיו הצוות הזה כבר עובד על סרט המשך, האם גם הוא יעסוק בחטיפה בדרום אמריקה. הקולנוע הישראלי אהב לצחוק על חטיפות וחטופים, והקהל נהנה גם. זה היה תרחיש מספיק מופרך כדי שיהיה אפשר לצחוק עליו. אבל ב-7 באוקטובר הקומדיה הפכה לטרגדיה. כמה זמן יעבור עד שיהיה אפשר לצפות שוב ב"ההילולה" ולצחוק ולא לבכות?

טרנד השנה 1: צעצועים

"ברבי" אמנם היה הסרט הכי מצליח והכי מדובר השנה, אבל באופן משונה הוא היה חלק מגל סרטים שהופכים צעצועים לגיבורים. הסרט במקום השני השנה, "האחים סופר מריו", וגם "מבוכים ודרקונים: כבוד בין גנבים" (שהתגלה בדיעבד כאחד מסרטי ההרפתקאות החמודים של השנה) עשו מהלך עלילתי מאוד דומה לזה שקורה בסרטה של גרוויג. בשלושת המקרים הדמויות יוצאות ונכנסות מהעולם האמיתי אל עולם המשחק. בשלושת הסרטים הגיבורים מודעים לכך שיש עולם של משחק ועולם אמיתי, ושהחוקים באחד לא תופסים לגבי השני. זו תקופה מבלבלת ומסוכנת עבור הוליווד ותעשיית הבידור האמריקאית, תקופה בה כולם נעלבים מכל בדיחה, מאיימים בחרם על כל ייצוג לא מחמיא. לכן פנייה לדמויות מפלסטיק היא פתירון קל ונוח: איש לא יעלב מבדיחות על חשבונם של קן וברבי, או האחים מריו. ודרכם אפשר ליצור משל על העולם הזה, על יחסי כוחות, על דימויים, וגם להגיד "זה רק בצחוק".

גם "טטריס" ו"בועת בובות ביני", שני סרטים בהפקת אפל טי.וי, מציגים את הצד הרציני בתעשיית הצעצועים. מה שמוביל אותנו לפסקה הבאה.

טרנד השנה 2: ביוגרפיות תאגידיות

הקולנוע אוהב ביוגרפיות על בני אדם, מ"אופנהיימר" ועד "מאסטרו" (על לאונרד ברנשטיין) דרך "גולדה" (על גולדה מאיר) שנת 2023 היתה מלאה סיפורים על יהודים שנויים במחלוקת. אבל זו גם היתה שנה שהציגה תת–ז'אנר חדש: הביוגרפיה התאגידית. סיפורה של חברה, ולא של אדם אחד. "אייר", סרטם של בן אפלק ומאט דיימון, הוא הבכיר והמוצלח בחבורה הזאת. סיפורה של חברת נייקי, והיוזמה של אחד מעובדיה להחתים את שחקן הכדורסל האלמוני מייקל ג'ורדן כפרזנטור של החברה. "סוחרי הכאב" היה ההפך: סיפור קריסתה של חברת תרופות (סיפור שנוצר בהשראת חברת Insys האמיתית), שהצחליה בזכות כשרון השיווק יוצא הדופן של אחת העובדות בה, שגם תפיל את החברה כשתגלה את העסקים הלא חוקיים שהיא עושה, ואת תרומתה למותם של אנשים ממשבר האופיאודים. "פליימינג הוט" הוא סיפורה של חברת דוריטוס ואיש אחד – פועל ניקיון במפעל הצ'יפסים – שיוזם את המצאת חטיף הדוריטוס החריף אש, ומצליח לשכנע את הנהלת החברה ללכת על זה. "בועת בובות הביני" הוא סיפורה של חברת הבובות TY ובעל הבית האקסצנטרי שלה, ועל שתי מנהלות השיווק הצעירות שהפכו את הבובות הקטנות למושאי תשוקה לאספנים. ולבסוף, "טטריס", הסיפור על איך הגיע משחק מתוצרת ברית המועצות לתוך קונסולת המשחק של נינטנדו, באמצעות יוזמה של איש אחד, שנקלע לתוך סיפור ריגול. באופן כנראה לא מקרי, כל הסרטים האלה הופקו על ידי חברות הסטרימינג (אפל טי.וי, דיסני+ ונטפליקס) ולכולם יש את אותו המסר: האדם בתאגיד ינצח. כלפי התאגידים אנחנו חשדניים, אבל בתוכם יש בני אדם עם רעיונות, יוזמות ומהפכות, ויש מנכ"לים שמקשיבים להם. זה הוא החלום האמריקאי.

טרנד השנה 3: סוף העולם

שנת 2023 התחילה עם "דפיקה בדלת" של מ. נייט שמלאן בינואר והסתיימה עם "השאירו את העולם מאחור" של סם איסמעיל בדצמבר. בשניהם מגיעה משפחה לבית נופש מחוץ לעיר הגדולה ופתאום דפיקה בדלת, ואורחים לא קרואים, מעוררי חשד, ואיתם מגיעים דיווחים על אסונות גלובליים, ועל העולם שכנראה מתקרב לקיצו. בשני הסרטים יש סצינות זהות על מטוסים שנופלים בהמוניהם מהשמים באמצע הטיסה ומתרסקים על האדמה, ואלה הרגעים שבהם צופי הקולנוע צריכים להכריע האם יוצרי הסרטים בסך הכל מביעים את חרדותיהם או שמא יש כאן איזושהי נבואה קולקטיבית שאמורה להבהיל אותנו עד שורשי נשמתנו. שני הסרטים האלה מאתגרים במיוחד לצפייה אחרי טבח השבעה באוקטובר, כשדפיקה בדלת ופלישה ביתית, תוך כדי העובדה ששום דבר ממה שאמור להגן על האזרחים עובד, הפכו מאימה קולנועית לאסון מציאותי.

דימויי סוף העולם המשיכו גם ב"היוצר", שמתחיל עם הטלתה של פצצת אטום על לוס אנג'לס ופתיחתה של מלחמה גלובלית בין בני האדם ובין רובוטים בעלי אינטליגנציה מלאכותית; "אף אחד לא יציל אותך", שמציג פלישה חיזרית גלובלית שבה יצורים מכוכב אחר מחליפים את בני האדם בכפילים; ו"המארוולס", שבו גזע חיזרי עובר בין עולמות מיושבים ומחריב אותם. מאז 7 באוקטובר הדימויים האלה נראים לא כמו בידור אסקפיסטי רחוק אלא גם איתות שכדאי לשים לב אליו: האם העולם עומד חהסתיים, ויוצרי הקולנוע יגידו לנו "אמרנו לכם", רגע לפני שכוכב הלכת הזה מתפוצץ?

פרום דה ריבר טו דה סי: גרסת דיסני

"המארוולס", אחד הכשלונות הגדולים של השנה בקופות, הוא סרט ההמשך ל"קפטן מארוול", אחד מלהיטי מיליארד הדולר של 2019, השנה ההיסטורית האחרונה בהכנסותיה לפני קריסת הקולנוע בקורונה. ואם רוצים להבין מה קורה בראשם של בני ה-18-19 באוניברסיטאות באמריקה, צריך לצפות ב"קפטן מארוול" וב"היוצר" (שניהם סרטים שהופצו על ידי אולפני דיסני) ולהבין הכל: שני הסרטים מתחילים עם קטסטרופה עולמית שמובילה למלחמה נגד אלה שביצעו אותה. ובאמצע הסרט מתברר שמי שחשבנו שהוא האשם, הרוצח, ההורס, מתגלה שהוא בעצם חף מפשע, הוא הנרדף, הוא הנכבש. מבחינה תסריטאית זה נראה אז כמו הברקה: היפוך ההזדהות שלנו כצופים הוא תרגיל אמפתי לא פשוט. אבל בדיעבד, זו המחשבה שגורמת לבני הנוער שצפו בסרטים האלה לא להצליח להבדיל יותר בין טובים ובין רעים, בין טרוריסטים ובין לוחמי חופש, בין רוצחים ובין קורבנות, ולהצדיק מעשי טבח ואונס. כל מה שקורה כעת בהרווארד, ייל וקורנל – דיסני כבר עשו קודם.

טרנד השנה 4: מיוזיקלס

מהצד השני של הספקטרום הקולנועי: 2023 היתה שנה מעולה למיוזיקלס בקולנוע, אבל אף אחד לא רצה שתדעו מזה. אף סרט לא שווק כמיוזיקל, אולי כי מאז ההצלחה של "לה לה לנד", רוב הסרטים המוזיקליים נכשלו בקופות. לכן המיוזיקלס השנה קפצו עליכם בהפתעה רק כשאתם בתוך האולם. למשל? "ברבי". נו, אל תתכחשו לזה: זה מיוזיקל, כולל שני קטעים נפלאים של שירה וריקודים – אחד של ברבי ואחד של קן (השיר "אני רק קן", והכוריאוגרפיה שלו, הוא אולי אולי הסצינה הבודדה הכי טובה של השנה). גם "וונקה" הסיר בטריילרים שלו את העובדה שהוא לגמרי מיוזיקל, עם שירים מאת ניל האנון, איש הדיוויין קומדי. "ליאו", סרט האנימציה המקסים של נטפליקס ואדם סנדלר, הוא מיוזיקל עם שירים נהדרים. "הצבע ארגמן" הוא עיבוד קולנועי למיוזיקל מברודוויי (המבוסס על הסרט של סטיבן ספילברג על פי ספרה של אליס ווקר). "מחנה תיאטרון" (או "חזרה גנרלית" כמו שהוא מכונה בדיסני+) הוא סרט על אנשים שיוצרים מופע מוזיקלי ולכן הוא דה–פקטו, מיוזיקל עם המון בדיחות פנימיות על מיוזיקלס. ו"פלורה ובנה" הוא סרט על מוזיקה, אבל גם הוא מכיל מספיק שירים בתוכו כדי להיחשב, לכל הפחות, דרמה עם שירים. באופן מגוחך ממש, אף אחד מהסרטים האלה (חוץ מ"ברבי") לא זכה למועמדות בקטגוריית הקומדיה/מיוזיקל של גלובוס הזהב, שנוצרה בדיוק עבור סרטים כאלה. ללמדנו שמיוזיקלס אכן יצאו לחלוטין מהאופנה, גם בקרב חובבי הקולנוע ומצביעי עונת הפרסים. עבורנו, לעומת זאת, הם סיפקו כמה מהרגעים היפים והמנחמים של השנה.

טרנד השנה 5: צילום בשחור–לבן, מסך מרובע

זו היתה שנה שבה הסרטים שפנו לקהל צעיר התרסקו בקופות – סרטי מארוול, דיסני ופיקסאר – ולעומת זאת דווקא סרטים המיועדים לקהל מבוגר, סבלני ואיכותי שמגיעים מאת יוצרים בעלי מוניטין, שגשגו. מישהו היה יכול להמר שביוגרפיה על רוברט אופנהיימר שנמשכת שלוש שעות תכניס כמעט מיליארד דולר בקופות? אחת הדרכים לזהות סרטים כאלה, עם אמביציה אמנותית ולא רק מסחרית, היא לשים לב לעובדה שהם משלבים בתוכם מעברים בין צבע לשחור–לבן, בין שימוש במסך רחב ובין שימוש במסך מרובע. כך עשה כריסטופר נולן ב"אופנהיימר", כך עשה ברדלי קופר ב"מאסטרו", כך עשה יורגוס לנטימוס ב"מסכנים כאלה" (שיוצא עוד רגע בארץ ויהיה הסרט השלישי הכי מדובר השנה באוסקרים, אחרי "ברבי" ו"אופנהיימר"), כך עשה מרטין סקורסזי ב"רוצחי פרח הירח" (הנה פרט הטריוויה הכי תמוה של השנה: את "ברבי" ואת "רוצחי פרח הירח" צילם אותו צלם), וכך עשה ווס אנדרסון ב"אסטרואיד סיטי". זו טכניקה של קולנוע בתוך קולנוע, לייצג תקופות שונות ומצבי תודעה משתנים, ולשנות אותם על פי השימוש בצבעוניות ובגודל הפריים. שחור לבן מייצג עבר, צבע מייצג הווה (ב"אופנהיימר" זה היה ההפך). המשחק עם גודל התמונה – המעבר מפריים ריבועי לפריים מלבני רחב הממלא את המסך כולו – מייצג מעבר בין מציאות (בפריים הטלוויזיוני המרובע) ובין פנטזיה (המיוצג על ידי המסך הרחב שהיה בעבר שמור לסרטי ראווה). הראשון שעשה בו שימוש היה רוברט רדפורד בדיוק לפני 25 שנה ב"הלוחש לסוסים", שבו גודל הפריים ייצג את המעבר מהעיר אל הספר, ואת המעבר לאיקונוגרפיה מערבונית. מאז יוצרים יחסית איזוטריים כמו קסבייה דולן ואנדריאה ארנולד. אבל מאז הזכייה של "אידה" באוסקר הזר והשימוש של פורמטים בגודל פריים וצבעוניות משתנה ב"מלון גרנד בודפשט" המצליח, נראה שזה פלש סופית לתוך המיינסטרים מתוך הבנה שקהל בוגר מסוגל להתמודד עם ריבוי הצורניות הזאת.

פרס האוסקר לאף השנה:

והמועמדים הם: בראדלי קופר על "מאסטרו", הלן מירן על "גולדה", בן קינגסלי על "ג'ולז"

תגליות השנה

גרטה לי. גרטה גרוויג לא היתה הגרטה היחידה שהצטיינה השנה. לצידה תוסיפו את גרטה לי. ראינו אותה פעמיים השנה בשני תפקידים שונים לחלוטין: היא היתה רכה, רומנטית, נשית ונוגעת ללב בתפקיד הראשי ב"חיים שלמים", וקרה, קשוחה, כמעט רובוטית ואנדרוגנית ב"תוכנית הבוקר", שבעונה שלוש שלה לי הפכה להיות דמות מובילה.

דאווין ג'וי רנדולף. יש שחקניות שאתם שואלים את עצמכם "רגע, מי זאת?" כשאתם שמים לב אליה בפעם הראשונה. אבל נדיר כשזה קורה פעמיים באותה שנה. זה קרה עם דאווין ג'וי רנדולף. בפעם הראשונה בעונה השלישית של "רק רוצחים בבניין", בה היא גילמה חוקרת משטרה חובבת תיאטרון שמנסה לפצח את תעלומת מותו של פול ראד בליל הבכורה. בפעם השניה זה קרה בסרט "נשארים לחג" (סרטו הנלא של אלכסנדר פיין שיעלה בקרוב בארץ), בו נדמה תחילה שהיא תגלם דמות משנית וחסרת חשיבות, עד שהיא פורחת בתור אחת הדמויות המובילות בסרט. באחת הסצינות, אחרי חצי שעה שבו היא היתה אתנחתא קומית, רנדולף מבצעת סצינה קורעת לב של אם שכולה, ובעודי מביט במסך אני אומר לעצמי "לעזאזל, היא תזכה באוסקר חשנית משנה על הסצינה הזאת בלבד". אז כן, האלמונית היא תזכה השנה באוסקר.

איו אדבירי. אחת הדמויות הכי טובות השנה על מסך היתה זו של סידני, השפית הצעירה שעובדת תחת כרמי ב"הדוב". התקריבים שלה היא הרגעים הכי מרגשים השנה, לא משנה באיזה מסך. וזו היתה שנה אדירה לאדיבירי ששיחקה גם בסרט העצמאי החצוף "Bottoms" מאת היוצרת של "שבעה בייבי" וגם ב"מחנה תיאטרון", שביימה מולי גורדון, שותפתה של אדבירי לעונה 2 של "הדוב" (גורדון גילמה שם את קלייר, מושא אהבתו של כרמי, השף). בזכות "הדוב" כל מפגש עם אדבירי השנה, גם בתפקידים שטותיים, היה פגישת מחזור משמחת עם אחת השחקניות הצעירות הכי מוצלחות שגילנו באחרונה.

הכי חרוצים השנה:

מייקל פסבנדר קצת נעלם מחיינו ופתאום חזר בכל הכוח: הוא היה צלף ב"הרוצח" של דיוויד פינצ'ר, מאמן כדורגל שיכור ב"Next Goal Wins" המצחיק מאוד של טאיקה ואיטיטי (בקרוב בארץ) והמפיק של סרט הביכורים הקטן, "הכל בסדר עם ג'ורג'י".

גיא ריצ'י ביים השנה שני סרטים: את קומדיית הפעולה "מבצע פורצ'ן" ואת סרט המלחמה "החוזה". שניהם מרשימים מאוד.

ווס אנדרסון. אבל זה כלום לעומת ווס אנדרסון שיצר חמישה סרטים, באורכים שונים: "אסטרואיד סיטי" באורך מלא, וארבעה סרטים בין 40 ל-20 דקות עבור נטפליקס, בהשראת סיפוריו של רואלד דאל. הארוך מביניהם, "הסיפור המופלא של הנרי שוגר", הוא מועמד בולט לתואר סרט השנה.

ומה הוא סרט השנה? זה בפוסט הבא.

ציוץ