"שבע ברכות". חתונה מאוחרת

האזינו לשיחה שלי עם אילת מנחמי, במאית "שבע ברכות", על תהליך יצירת הסרט. האזינו בספוטיפיי או לחצו להאזנה כאן

שתי אמהות מלוות את מארי בת הארבעים אל חופתה. האחת (תיקי דיין) היא אמה הביולוגית, השנייה (רבקה בכר) היא דודתה, והאשה שגידלה אותה כאילו היתה בתה. כשהמשפחה מתייצבת בהרכב מלא לתמונת החתונה של מארי ודן, הבמה עליה עומדת המשפחה קורסת. רגע הסלאפסטיק הזה, שלא מאפיין את הטון של המשך הסרט, מייצר דימוי שייצג את הסרט כולו: זו תמונה של משפחה בקריסה.

"שבע ברכות", שמתרחש מתישהו בתחילת שנות התשעים, הוא סרט ששמו לא רק מסגיר את תמצית עלילתו אלא גם את המבנה שלו. בשבעת הימים שאחרי חתונתה של מארי מתכנסת כל המשפחה המרוקאית מדי ערב לסעודת מצוות שבע הברכות בבית של ההורים או של אחד האחים והאחיות. כל אחת משבע המערכות בסרט מתרחשת בערב אחר, בבית אחר, ובכל ערב עוד ועוד מהסודות והשקרים של בני המשפחה הולכים ונחשפים. מה שמתחיל כמו קומדיית גינונים מעט תיאטרלית בקאמריות שלה, הופך מסצינה לסצינה, ממערכה למערכה, מערב לערב, לסרט שיוצר אינטימיות מפתיעה עם אנסמבל הדמויות והשחקנים שבו, כל אחד עם האופי שלו, הסיפור שלו, והחשבון שהוא מנסה לסגור עם בני משפחתו, הקרובים והרחוקים. "שבע ברכות" הוא הפייבוריט לסחוף את פרסי אופיר, בקטגוריית הסרט הטוב ביותר שעוד לא ראיתם. צפו לזכיות קלות לשחקניות הסרט ולתסריט.

את הסרט כתבו השחקניות אלינור סלע ריימונד אמסלם (אחת השחקניות הכי טובות בארץ, שכבר זכתה בשני פרסי אופיר כשחקנית משנה על "הבית ברחוב פין" ו"אחותי היפה" וככל הנראה תזכה ביום ראשון בשני פרסי אופיר נוספים – כשחקנית ראשית ושותפה לתסריט). סלע ואמסלם מגלמות את האחיות הקרובות זו לזו, מארי (אמסלם) ועירית (סלע), שבסצינה אחת, שכתובה למופת ומוגשת בשוט רצוף אחד, החברות הקרובה בין השתיים מתגלה כאשליה, כפאסון משפחתי שנועד להסתיר שנים של תסכול, חשבונאות וקנאה. מארי נוטרת טינה לאמה על שוויתרה עליה ומסרה אותה לאחותה נטולת הילדים. מתברר שבמרוקו היה מנהג כזה פעם: אחות מרובת ילדים מוסרת את אחת מבנותיה (אף פעם לא אחד מבניה) לאחותה נטולת הילדים. על פניו מעשה של חסד, אבל מנקודת המבט של הבת היה כאן אקט של יתמות כפולה: לעזוב אמא אחת, ואז – כשהן עלו לישראל – לעזוב אמא שניה. אבל אחיה ואחיותיה של מארי חוו את הסיפור הזה אחרת לגמרי, מבחינתם מארי היא זו שהיה לה הכל, והיא עוד מעיזה להתלונן. זו הסיבה שמארי עזבה הכל לפריז, שם היא פגשה את דן – שמשפחתו האירופאית הקרירה והקטנה היא ההפך הגימור מהר הגעש המתפרץ של משפחתה של מארי. החתונה המאוחרת של מארי היא נקודת המוצא שמתחילה כולה חיוכים וכוונות טובות ומסתיימת עם סכינים שלופים ולבבות מדממים. בדרך לשם התסריט המצוין של סלע ואמסלם עורך לנו היכרות עם כל אחת ואחת מהדמויות עד לרמה שבסוף הסרט אנחנו מכירים כל אחת ואחת מהן בשמה ובמצוקתה. שישה אחים שנעים על הספקטרום הדתי – מההמשפחה החילונית למשפחה הדתית, מאלה שמנסים לאמץ את מסורת מרוקו מול אלה שרוצים להחצין אורח חיים קוסמופליטי.

עד לפני שבע שנים אפשר היה לדמיין את סלע ואמסלם מנסות לגייס את רונית ושלומי אלקבץ לביים את הסרט הזה, שנדמה שהעולם הקולנועי של "שבעה" – צפוף הדמויות ומועט הלוקיישנים – היווה לו השראה. "שבע ברכות" היה יכול להפוך ליצירה אחות לטרילוגיית ויוויאן אמסלם של האלקבצים. אבל הן פנו דווקא לאיילת מנחמי, שגם ערכה, ושהבליעה את עצמה לתוך התסריט ואיפשרה לשחקנים ולשחקניות להיות הכוח הדומיננטי בסרט. הבימוי והעריכה של מנחמי מצליחים להפוך את הצופים לחלק בלתי נפרד מהמשפחה הזאת, כאילו אנחנו יושבים איתם ולצידם סביב השולחן. השחקניות, כל השחקניות, נלחמות ביניהן בגבורה מי גונבת את ההצגה ממי. אמסלם ותיקי דיין הן מנועי הטורבו שמבעירים את הסרט, אבל שימו לב דווקא לרבקה בכר בתור הדודה, האמא החלופית, ולסלע, שהולכת וצומחת כדמות מובילה לצד אמסלם. הפקת הסרט החליטה שלא להציג את שתיהן כמועמדות לפרס אופיר. אולי זה נכון מבחינה אסטרטגית, לרכז את ההצבעות לשתי הדמויות הבולטות, אבל זה עושה עוול לשחקניות ולסרט, שבקלות היה יכול להגיע גם ל–15 מועמדויות לפרס אופיר (גם לעידית טפרסון, בתור אמו הקוקטית של החתן, הגיעה מועמדות).

איילת מנחמי ראויה לפסקה משלה, כי היא עושה סרטים לעיתים כל כך נדירות. ובכן, אני מעריץ ותיק. "עורבים" שלה, מ–1986, הוא אחד הסרטים הישראלים הקצרים האהובים עלי בכל הזמנים. הווידיאו קליפים שהיא יצרה כסטודנטית בבית צבי השפיעו עלי באופן אישי. מאז היא ביימה בסך הכל שלוה סרטים עלילתיים, שני סרטי תעודה וסדרת טלוויזיה. והמון פרסומות. היוצרת הכי טובה בארץ שלא מוכנה ליצור. חזרו וצפו ב"שרונה מותק" ו"גט", שתי האפיזודות שלה מתוך "סיפורי תל אביב" (1992), ב"נודל" (2007) ובסדרה "נופלות על הרגליים" (2017). כולם עוסקים בנשים שמה שמאפיין אותם הוא העובדה שהן הולכות ממש מהר, אפילו רצות. כל הזמן בורחות ממשהו או אולי רודפות אחריו. אתרי ההתרחשות הסגורים של "שבע ברכות" מונעות מגיבורות הסרט לרוץ, אבל הסרט – ממש כמו כל יצירותיה האחרות – עוסק באשה במנוסה, מנוסה ממשפחתה ומגורלה, ועם רצון להכתיב לעצמה סיפור אחר, שונה מזה שהמשפחה שלה יצרה לה.

את הסרט פותח וסוגר בן משפחה אילם, ששהוא מעין קריין של הסרט, הנמציג את הסיפור ואת המסורת בשפת הסימנים. יש משמעות מסורתית עמוקה למסורת המוצגת בסרט אבל בני המשפחה מתעלמים ממנה כי היא נמסרת להם, ולנו, באופן מוצפן. בסופו של סרט הדמות הצבעונית הזאת, של הדוד האילם שמגיח לשתיים וחצי סצינות, הוא המוטיב העיקרי בסרט: במשפחות מרובות נפשות, דרמות וחשבונות, אולי עדיף להעמיד פני אילמים ולשתוק.

(גרסה מורחבת לביקורת שהתפרסמה ב"כלכליסט", 7.9.2023)

ציוץ