המועמדים לפרסי אופיר 2023

דיברתי על התחזית לקראת פרסי אופיר בפתיחת פודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. האזינו בספוטיפיי או לחצו להאזנה כאן

זה הרגע בשנה שבו, כבר 19 שנים, מתפרסם מדגם פרסי אופיר. אבל לא השנה. סיבה ראשונה טכנית לחלוטין: חזרתי מחו"ל עם סגירת ההצבעה ופשוט לא הייתי מאופס להרים במהירות את המדגם הזה. הסיבה השנייה היא פסיכולוגית: בשנה שעברה המדגם שלי פספס. זה קרה פעמיים ב-18 השנים שאני עושה את זה – פעם ראשונה כשהמדגם שלי הראה ש"הדקדוק הפנימי" עומד לזכות ולבסוף זכה "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש", והפעם השניה בשנה שעברה כשהמדגם תמך בזכייתו של "קריוקי" ולבסוף זכה "סינמה סבאיא". "סינמה סבאיא" היה הטוב מהשניים, לכן כצופה קולנוע זו היתה הפתעה ששימחה אותי, אבל גם הבהירה לי שמשהו בשיטת המדגם שלי יצא מאיפוס. קבוצת הנדגמים שלי אולי לא מייצגת יותר את כלל מצביעי האקדמיה. חששתי להתניע את העבודה על מדגם שאולי יצא מאיפוס, ועוד לעשות אותו מתוך עננת ג'ט-לג ולחץ זמן. אז ויתרתי.

רשימת המועמדים לפרסי אופיר שפורסמה לפני כחודש העידה שיכול להיות שגם אני יצאתי מאיפוס ומסנכרון ביכולת שלי לזהות מה יהיו הסרטים הבולטים בתחרות: לא העליתי על דעתי ש"בית" ו"פילגש" יהיו מועמדים לפרס הסרט, למשל. לא יכולתי לדמיין ש"גן קופים" יהיה מועמד ל-11 קטגוריות, כולל בימוי, אבל לא על הסרט. אבל כן הבנתי – ואני חושב שכל מי שראה את הסרטים הבין את זה מיד – שהתחרות השנה היא למעשה בין שני סרטים: "שבע ברכות" ו"החייל הנעלם".

בימים האחרונים נתקלתי בדרכי בכמה חברי אקדמיה, ולמרות שכבר ידעתי שהשנה לא אעשה מדגם, לא יכולתי להתגבר ושאלתי כל אחד מהם לאיזה סרט הם הצביעו. הראשון אמר לי: "תראה, 'שבע ברכות' הולך לזכות, אבל אני הצבעתי ל'הפילגש'". השני אמר לי: "תראה, 'שבע ברכות' הולך לזכות, אבל אני הצבעתי ל'לרוץ על החול'". מצביעה שלישית אמרה לי: "תראה, 'שבע ברכות' הולך לזכות, אבל אני הצבעתי ל'החייל הנעלם'". והרביעי אמר לי: "שבע ברכות". ואז הבנתי שני דברים סותרים: 1. "שבע ברכות" הולך לזכות בפרס הסרט. 2. "שבע ברכות" בצרות, כי כולם כל כך בטוחים שהוא הולך לזכות, שאולי אף אחד לא טרח להצביע לו. אם זה יקרה, אז בחיי שזו התכונה הכי ישראלית בעולם, לא להצביע לסרט שאתם חושבים שצריך לזכות.

אחד הוויכוחים שאני מנהל מעל דפי התקשורת עם האקדמיה הישראלית לקולנוע קשור בעובדה שהסרט שזוכה בפרס אופיר הופך גם לנציג ישראל לאוסקרים. למעשה, מבחינה תקשורתית כל האירוע הזה, כל הטקס, כל חודש ההקרנות המוקדמות, כל ניהול הרישום של אלף חברי אקדמיה, כל הכסף שהאקדמיה מקבלת מהמועצה הישראלית לקולנוע ומשרד התרבות מיועדים למעשה לבחירת נציג ישראל לאוסקר. זה מה שמופיע בהודעה לעיתונות מטעם האקדמיה, זה מה שמופיע בפרומואים לקראת השידור, זה לכאורה האפיל הציבורי היחיד שיש לטקס הזה. וזה פשוט הדבר הכי מטומטם בעולם. זה גם מעוות את התחרות: שוב ושוב – ואתם מוזמנים לדלג אחורה שנה אחרי שנה ולקרוא את הדיווחים שלי בנושא מאז 2004 – אומרים לי חברי אקדמיה שהם אהבו סרט אחד יותר, אבל הצביעו לסרט שלדעתם מתאים יותר לאוסקר האמריקאי. במילים אחרות: ייתכן וכמה ומזוכי פרסי אופיר זכו לא כי חברי האקדמיה באמת חשבו שהם "הסרט הטוב ביותר", אלא כי הם "הכי מתאימים לאוסקר", whatever that means. וגם ברור שההיסטוריה מוכיחה שהם טעו. כי אם מטרת פרסי אופיר היא לבחור את נציג ישראל לאוסקר, הרי שהם עושים עבודה ממש גרועה עם כל המאמץ הזה. אחרי 33 שנות תחרות רק שלושה סרטים ישראליים היו מועמדים לאוסקר, ועדיין עם אפס זכיות. איזה גוף אתם מכירים שאלה נתוני ההצלחה שלו ולא מיד מפזרים אותו או מדיחים את מנהליו בתקווה למצוא מישהו שיכול לעשות עבודה טובה ביותר. אז הלינקג' בין האופיר לאוסקר פוגע ביושרת התחרות ובמניעי הבחירה, וגם חושף את כשלונה של המערכת לבצע את תפקידה. ולכן, בפעם המיליון אציע – את מה שחברי אקדמיה רבים מציעים בעצמם כבר שנים – להפריד בין השניים: פרסי אופיר יוענקו לסרט שחברי האקדמיה הכי אהבו, על פי טעמם. זה מה שאקדמיה לקולנוע אמורה לעשות. ובנפרד מזה – בין אם זה בקטגוריה אחרת באותו ערב או בכלל בתאריך אחר – אותם אלף איש יבחרו את הסרט שיישלח מטעם ישראל לאוסקרים. אם זה יהיה אותו סרט, אדרבא ואדרבא. ואם לא, הנה הוכחנו את נקודתנו.

אלא שכל הפסקה הנ"ל לא רלוונטית בכלל השנה. גם לא שמעתי אף אחד מחברי האקדמיה אומר על אחד הסרטים השנה "הוא מתאים יותר לאוסקר האמריקאי". הסיבה הפשוטה היא שישראל, כרגע, נמצאת מחוץ למשחק הקולנוע הבינלאומי. בעשר השנים האחרונות, גם בגלל שינוי שיטת הבחירה של קטגוריית הסרט הזר, וגם בגלל ההצפה העצומה של כמות הסרטים שמצטרפים מדי שנה לתחרות, הדרך היחידה להגיע לאוסקר בקטגוריית הסרט הבינלאומי היא דרך פסטיבל קאן, פסטיבל ונציה או נטפליקס. והקולנוע הישראלי לא נמצא באף אחת מהפלטפורמות האלה כרגע. חלק מזה קשור לפוליטיקה – יש את השנים האלה שבהם ישראל הופכת להיות פרסונה נון גרטה במילייה התרבותי הבינלאומי, לפעמים זה בגלל הכיבוש, לפעמים זה בגלל ממשלת אולטרה-ימין, שלא מאפשרת לציבור הליברלי בעולם להיראות כאילו הוא נותן לה יד. חלק מזה קשור לקולנוע הישראלי עצמו, שבשנים האחרונות נהיה קטן ועני מדי בשביל הזירה הבינלאומית. השמות הגדולים והכסף הגדול ברחו לטלוויזיה ושם התוכן הישראלי עושה חיל בעולם – למרות כל הפוליטיקה. אם הקולנוע הישראלי רוצה לחזור למעמד שהיה לו עד לפני חמש שנים (או עד לפני עשר שנים, אם רוצים לחזור לימי תור הזהב שלו, שפחות או יותר נגמר עם "גט" ו"אפס ביחסי אנוש"), אז זו משימה לטיפול משרד התרבות מבחינת תקציבים וחופש אמנותי. את הנזקים שעשתה מירי רגב במשרד התרבות חילי טרופר ומיקי זוהר עדיין לא הצליחו לתקן. וגם האקדמיה הישראלית לקולנוע לא. צריך להגיד גם את זה: לחברי האקדמיה יש יצר הרס עצמי פנטסטי בכל הקשור לתדמית הקולנוע הישראלי בארץ ובעולם. הבוז שלהם, למשל, לסרטים מסחריים הוא אנטי-קולנועי. אין קולנוע בלי קהל, ואם יש קולנוע בלי קהל הוא יהיה מועמד לפרס אופיר. ההיעדרות של "בחורים טובים" מהקטגוריות המרכזיות בטקס השנה היא תעודת גנאי לאקדמיה. העובדה ש"ההילולה" בכלל לא טרח להציג את מועמדותו, מתוך הבנה נכונה שמראש אין לו סיכוי, מעידה על האקדמיה יותר משהיא מעידה על הסרט. כמעט 900 אלף רוכשי כרטיסים בקולנוע הישראלי בשנת תשפ"ג לא מוצאים את עצמם השנה בטקס, אז למה שמישהו יירצה לשדר את זה? אף אחד לא טוען ששוברי קופות צריכים לזכות בפרס הסרט הטוב ביותר, אבל אולי בפרס המוזיקה? הצילום? התלבושות? התסריט? אולי המשחק? אפשר גם ליזום קטגוריות לקומדיות, אם רוצים ליצור הפרדה בין האיכותי והעממי, ואם ייעשו מספיק קומדיות מדי שנה. זה בוודאי גם יעלה את הפרופיל התקשורתי של התחרות ויקטין את התדמית הסנובית של פרסי אופיר (שהם אכן מאוד מאוד סנובים, באופן כמעט מביך וצפוי).

ולבסוף, כמדי השנה הטענה והתמיהה איך תיתכן תחרות פרסים שנתית לסרטים שעדיין לא הופצו בבתי הקולנוע. זה הבאג הכי עקבי של האקדמיה ופרסי אופיר. כולם מבינים את זה, ואף אחד לא עושה עם זה כלום. זה כמו לשדר פרומו לראות את טקס קדם האירוויזיון מבלי לשמוע קודם את השירים המועמדים, רק השופטים הקשיבו להם והם יכריזו מעל הבמה מי השיר הזוכה, וגם אז לא תשמעו אותו. מי חותם על הפורמט הזה? יצליח לדעתכם? צריך להזכיר: זה לא באג, זה פיצ'ר. ככה האקדמיה הקימה את עצמה ב-1990, כמועדון חברים סגור שמבדיל את עצמו מהקהל ובוחר סרטים שהוא רואה לפני כולם. במילים אחרות: זה פסטיבל קולנוע לאלף איש (שרק 500 מהם טרחו לבוא לראות את הסרטים כשהם הוצגו כולם). זה לא אירוע ציבורי, זה לא אירוע שיווקי (ולכן לא ברור על מה משרד התרבות מתקצב אותו), זה אירוע פנימי פרטי. וזה הופך את הקולנוע הישראלי, ואת פרסי אופיר, לדבר איזוטרי.

========================

אז מי יזכה השנה? בכל שנה היו שואלים אותי מתי אני מפרסם את ההימורים שלי. המדגמים לא היו הימורים. הם ניסו (וכמעט תמיד הצליחו) להיות הכי מדעיים, בכלים הלא-מדעיים שעומדים לרשותי (ספה ומחשב נייד). השנה אני כן מהמר. אני מקווה שזה הימור מושכל, שמנטרל טעם אישי וקשוב לרחשי חברי האקדמיה כפי שניסיתי לקלוט אותם בחודשים האחרונים. אז הרשו לי להמר:

סרט: "שבע ברכות"

למרות מה שכתוב בפסקה השלישית, שאמור לעשות ליוצרי "שבע ברכות" כאב בטן בסוף השבוע הקרוב, אני בכל זאת צופה ש"שבע ברכות" יזכה. ראיתי אותו עם חברי אקדמיה ואי אפשר היה להתעלם מהאופן שבו הסרט הזה עובד על הקהל הגדול והרחב ואת התשואות שהוא מקבל. אני גם צופה שהסרט יהפוך לחביב הקהל כשייצא בסוף השבוע הקרוב, עם מכירות של לפחות 200,000 כרטיסים. אם שתי התחזיות האלה יתגשמו, זה יהיה זוכה פרס אופיר הכי מצליח מסחרית מאז "גט – המשפט של ויויאן אמסלם" ב-2014.

אני מהמר על "שבע ברכות" על פני "החייל הנעלם" לא רק בגלל שהקהל הרחב מבין חברי האקדמיה התמוגג מ"שבע ברכות" יותר אלא כי אנחנו עכשיו נמצאים בפאזה (לגמרי מבורכת) שבה חברי וחברות האקדמיה הישראלית לקולנוע מתקנים את חטאי הפטריארכיה, זו שהעניקה למשה איבגי שלושה פרסי אופיר, ומדגישה סרטים העוסקים באחווה נשית, רצוי גם כאלה שנוצרו מתוך אחווה כזאת. וכך "סינמה סבאיא" הנשי גבר על "קריוקי" הגברי, "אסיה" (על אמא ובת) גבר על "הנה אנחנו" (על אבא ובן) ו"סופת חול" גבר על "אבינו" ו"שבוע ויום".

בימוי: תיקו.

באופן מסורתי, הסרט הזוכה מקבל גם את פרס הבימוי. אבל נראה לי שהשנה המירוץ צמוד במיוחד בקטגורייה הזאת. קטגוריית הבימוי מסתבכת השנה כי לצד איילת מנחמי ("שבע ברכות") ודני רוזנברג (החייל הנעלם") יש גם מועמד שישי: אבי נשר. זו אולי ההזדמנות האחרונה של חברי האקדמיה לתת לראשונה בתולדות הטקס פרס אישי לנשר, כך שמכל הקטגוריות בערב הפרס, זו הכי מותחת וכל זכייה בה תהיה מפתיעה.

תסריט: "שבע ברכות"

אני הולך להסתכסך כאן עם איילת מנחמי, דבר שכבר ארבעים שנה אני מנסה לא לעשות, אבל "שבע ברכות" הוא סרט של תסריט ("החייל הנעלם", למשל, הוא סרט של בימוי). זה תסריט שהוא פרויקט תשוקה של שתי השחקניות שכתבו וביצעו אותו. אהיה בהלם אם סרט אחר יזכה כאן.

שחקנית: ריימונד אמסלם, "שבע ברכות"

נראה לי הימור קל. רק צריך לשים לב בעת הטקס, כשמקריאים את שמה של אמסלם, האם היא זוכה על "שבע ברכות" או על "העתיד". אני בטוח שעל "שבע ברכות". זו תהיה הזכייה השניה של אמסלם באותו ערב. תזכרו, אגב, שאמסלם היתה יכולה להיות מועמדת גם על "בחורים טובים", ועל ההתעלמות של האקדמיה מהסרט הזה עוד נצטרך לדבר בהרחבה יום אחד. זה סימפטום למשהו גדול בהרבה.

שחקנית משנה: תיקי דיין, "שבע ברכות" 

תראו, אני חושב שתיקי דיין היתה כבר צריכה להיות עם לפחות שלושה פרסי אופיר על המדף שלה – על "הסודות", "סיפור קיץ" ו"ילדים של אף אחד" בשנה שעברה. לא יודע למה היא מעולם לא זכתה. וזה מדאיג, כי אני מכיר את הדפוס שבטקסים האלה, מול המצביעים האלה, אלה שמפסידים שוב ושוב ימשיכו להפסיד שוב ושוב. אבל אולי השנה סוף סוף דיין תאחוז בפרס אופיר?

שחקן ושחקן משנה: דרור ועידו

זו צריכה להיות השנה הגדולה של דרור קרן, הריימונד אמסלם מבין השחקנים הגברים. הוא שיחק בשלושה סרטים ("בית", "טור פרידה" ו"חדר משלו", שבו הוא היה הכי טוב ועליו הוא לא מועמד), והיה שותף לתסריט של שני הראשונים. מבחינת חשבונאות קרן חייב לזכות השנה במשהו, כמו עם תיקי דיין גם כאן אני המום שלקרן אין עדיין לפחות שלושה פרסי אופיר בבית. הלו, "אביבה אהובתי"? אבל על מה הוא יקבל? תפקיד ראשי? "טור פרידה" הוא בעיני, קטן וזניח מדי לקבל את פרס השחקן הראשי, אבל מה אני יודע. לקרן יש המון אהדה מקרב חברי האקדמיה ולכן הוא עשוי לזכות בלי קשר לסרט, אלא כי זה הוא. לדעתי מה שעידו טאקו עושה ב"החייל הנעלם" הוא פשוט פנומנלי ואם הוא לא יזכה בפרס השחקן אצטרך לתהות האם חברי האקדמיה מבינים מה בעצם עושה שחקן. זה משאיר לקרן את פרס שחקן המשנה ב"בית", שזו אמנם דמות משעשעת – נבל כמעט קריקטורי, אבל מבוצע עם הומור – אבל בסרט שבכנות קיוויתי שייצא מהתחרות הזאת בידיים ריקות מרוב שהוא עיצבן אותי. אבל בכל תרחיש אחר קרן ייצא מהערב הזה ללא פרס, וזה יעציב אותי.

סרט תיעודי: "1341 פריימים מהמצלמה של מיכה ברעם", רן טל.

הימור מעט פרוע ופזיז כי נדמה לי שכרגע יש איזשהו סחף חיובי לכיוון הסרט התיעודי על ענבל פרלמוטר. אבל דומני שסרטו של רן טל הוא זה שיש בו את השילוב בין "פופולרי" (במובן הזה שחברי אקדמיה רבים צפו בו) ו"חשוב".

סרט קצר: "סרט זר", נועה קולר ובועז פרנקל

תחושת בטן. לפני כחצי שנה הייתי בצוות שקיבל על עצמו את המשימה לצפות בכל 50 הסרטים הקצרים שהוגשו לאקדמיה (כמה שבועות אחר כך צפיתי בכל 30 הסרטים הקצרים שנשלחו לפסטיבל לסרטי סטודנטים וכמעט לא היתה חפיפה ביניהם, לא תאמינו כמה סרטים קצרים עושים בישראל בשנה). כבר אז היה לי די ברור ש"סרט זר" יזכה בפרס. הוא בהחלט חביב הקהל. סרט מצחיק ומשעשע על תלאות עשיית סרטים און לוקיישן. ומי יעמוד בקסם של נועה קולר כפול שלוש – שחקנית, תסריטאית ובמאית (יחד עם בועז פרנקל, שביים את "חזרות"). אני אישית הכי אהבתי את "מים עומדים" של ציביה ברקאי-יעקב, ואני חושב ש"בצילו של ההר" הוא סרט מבריק, מפתיע ויוצא דופן. אשמח מאוד אחד מהם יזכה. עם זאת, אני תוהה כמה מאלף חברי האקדמיה בכלל טורחים לצפות בסרטים הקצרים. זו בוודאי הקטגוריה עם כמות ההצבעות הכי נמוכה מה שמשאיר את זה למשחק בין צוותי ההפקה של הסרטים עצמם וחבריהם, כך שתיאורטית הכל כאן פתוח. אבל אני מהמר בכל זאת.

עכשיו רק נותר לגלות ביום ראשון בערב עד כמה אני מסונכרן לאקדמיה הישראלית לקולנוע, או – כמו שהיה עם רשימת המועמדים – זה יהיה ערב של הפתעות. נקווה שהפתעות לטובה.

מה ההימורים שלכם?

ציוץ