הלן מירן ב"גולדה". שעה אפלה

שלושה סרטים המוצגים כעת בבתי הקולנוע בארץ בנויים באופן דומה: שלושתם מתחילים בעדות של גיבורי הסרט בוועדת חקירה שמנסה למצוא דופי במעשיו והחלטותיו, ומתוך העדות הזאת, שנמסרת חודשים אחרי אירועי הסרט, אנו חוזרים אחורה בזמן, אל עלילת הסרט שנמסרת כפלאשבק המציג באופן כרונולוגי את מה שמספרת הדמות הראשית בעדותה. כך נפתח "אופנהיימר", כך גם מתחיל "המזח" וכעת כך גם בנוי "גולדה", המספר את סיפורה של ראש הממשלה גולדה מאיר בימי מלחמת יום הכיפורים, מבעד לעיניה, רגשותיה ותחושותיה. יש הגיון בנוסחה התסריטאית האפקטיבית הזאת: היא מעניקה לסרט עלילתי, שאינו מחויב בהכרח למציאות, מידה מסוימת של אמינות. הוא נפתח עם עדות פומבית המגובה בפרוטוקולים. אבל זו גם עדות שמציגה נראטיב אחד, סובייקטיבי. הסרט אומר "אמת דיברתי", הגיבור לאו דווקא. שלושת הסרטים האלה, אגב, מתחילים עם עדות הדמות הראשית, שאותה מנסים להאשים ולהפליל, ומסתיימים עם הכרעת הדין, שמזכה את הגיבור מהאשמות כלפיו. זו נוסחה שגרתית, אבל כזאת שמצליחה להיות אפקטיבית בין אם עושה אותה כריסטופר נולן או גיא נתיב.

"גולדה" הוא סרטו החדש של גיא נתיב, במאי ישראלי ("מבול") שבשנים האחרונות פועל בלוס אנג'לס. אחרי שזכה באוסקר על סרטו הקצר "סקין" הוא ביים באמריקה סרט ארוך באותו שם, אבל עם סיפור שונה, ואז גויס על ידי הצוות הבריטי שיצר את "פלורנס פוסטר ג'נקינס" לביים את "גולדה". בדומה ל"שעה אפילה", שהוא ללא ספק ההשראה לסרט הזה, גם "גולדה" לא מתיימר להיות ביוגרפיה של פוליטיקאית – את זה עשתה כבר המיני סדרה עם אינגריד ברגמן ב-1982 והמיני–סדרה שנמצאת כעת בהפקה עם שירה האס בתפקיד הראשי ועם ברברה סטרייסנד כמפיקה. "גולדה", כמו "שעה אפלה", מתרחשת במסגרת זמן ברורה ומצומצמת: שלושת השבועות שבין פרוץ מלחמת יום הכיפורים ועד ההצעה האמריקאית להפסקת אש. וגם הלוקיישן תחום וברור: בין הבור שבו מתאסף המטכ"ל בקריה למטבח שבו מכינה גולדה בורשט ובו היא מארחת את בכירי שריה ושרי העולם. כמו "שעה אפלה", שם שוטט גארי אודלמן בתור וויסטון צ'רצ'יל במחילות התת קרקעיות של חדרי המלחמה בלונדון בימי השיא הקטסטרופליים של מלחמת העולם השניה, כך גם "גולדה" עוקב אחרי ראש הממשלה במחילות שמתחת לאדמה בקריה, בדרך לחמ"ל התת קרקעי. אלה גם מחילות הנפש והתודעה שלה, שסוגרות עליה במסדרון אפל וקלאוסטרופובי, כמו קבר.

הסרט מתחיל בחמישה באוקטובר, ערב יום הכיפורים. גולדה מאיר, בסך הכל ראשת הממשלה הרביעית בעולם, נוחתת מפגישה עם קאנצלר אוסטריה, ומקבלת את המידע שהסורים והמצרים מתכוננים לתקוף. זו החלטה דרמטית עקרונית ומוצלחת מצד התסריטאי הבריטי ניקולס מרטין. הוא מדלג על הימים שלפני המלחמה, ועל הנראטיבים הסותרים והשנויים במחלוקת של מי היתה הטעות לא לגייס חיילי מילואים – של גולדה עצמה או של המטכ"ל והמודיעין שלה – והוא מתמקד בכרוניקה. בשדה התעופה מקבלים את פניה צבי זמיר, ראש המוסד והיחיד בסביבתה הקרובה של ראש הממשלה שאמר בוודאות שתפרוץ מלחמה (את הצד של המוסד בסיפור – ומלחמתו בקונצפציה של אמ"ן – תוכלו להשלים בסרט הריגול "המלאך", שהופק עבור נטפליקס לפני חמש שנים). לצידו עומדת לו קדר, מזכירתה האישית של מאיר ואשת סודה. למעשה, למרות שזה לכאורה סרט על פוליטיקה ועל מלחמה, הכוח הרגשי העיקרי של "גולדה" מצוי בסצינות שבין קדר (קמי קוטון) ובין גולדה. הסצינות בין מאיר, קדר והסיגריות שלהן הן הרגעים של גולדה הספקולטיבית, גולדה הלא-ציבורית, גולדה הרדופה, המסויטת, הנוירוטית, שחיה את כל חייה במנוסה – מאוקראינה לוויסקונסין ומשם לפלסטינה לקיבוץ ומשם לירושלים לכנסת – בתחושה שמלאך המוות עוד רגע יגיע אליה, ואם היא תיכנע ותקרוס, כל העם היהודי יקרוס איתה. הלן מירן, שמגלמת את גולדה, מעניקה רגישות ושבריריות עצומה למי שהוגדרה כ"אשת הברזל הישראלית" והציגה פאסון קר מזג וקצר רוח כלפי חוץ; את גולדה המוכרת יותר, הקילרית, החותכת, תמצאו ב"מינכן" של סטיבן ספילברג, לא כאן (שם גילמה אותה לין כהן).

משדה התעופה נוסעת מאיר לבית החולים, לטיפולי הקרנות נגד מחלת הסרטן שהיא הסתירה ממקורביה (חוץ מקדר), הסרטן שיהרוג אותה חמש שנים אחר כך. כך, סצינות הפתיחה מציגות את גולדה כאישה שחייה את חייה בצללים, בבונקרים, מחזיקה סודות אישיים מהמדינה וסודות מדינה מהעולם, ומוקפת גברים כל הזמן – רופאים, שרים וגנרלים – שנותנים לה עצות לחיים ולמוות, שהיא לא יודעת האם הן טובות או לא.

למרות שיש בו בחירות תסריטאיות נוסחתיות, ולמרות שלרגעים נתיב בבימוי שלו פונה לנקודת מבט סובייקטיבית מטאפורית, שמחלישה את הסיפור ומציגה אותו באור בנאלי, "גולדה" הוא סרט אפקטיבי בצורה בלתי רגילה. הוא אפקטיבי כי הוא מציג את מלחמת יום הכיפורים כמצב של קטסטרופה שאולי כמעט הביאה את המדינה הזאת אל סף אבדון ותבוסה. הוא אפקטיבי דווקא כי הוא בוחר שלא להראות את המלחמה עצמה, אלא הופך את גיבורי הסיפור הזה – שרי הממשלה ואלופי הצבא – כצופי קולנוע ומאזיני רדיו שרק שומעים ורואים מרחוק ובדיעבד את השלכות החלטותיהם וטעויותיהם, כשהם כבר חסרי אונים להושיע. הזעקות בקשר מחרידות יותר מאשר אם היו מצולמות בשדה הקרב. הסרט הזה – שעשוי מצוין – לופת את בגרון וגורם לפעימות לב מואצות. איכשהו זה סרט שהוא אזהרת טריגר אחת גדולה: ההורים שלנו שחיו את המלחמה הזאת, בעורף או בחזית, ואנחנו, הילדים שלהם, שהיינו קטנים מלזכור או עוד לא נולדנו, אבל הסיפור הזה הוא הסיפור של הדור שלנו, דור שהמלחמה הזאת היא הפוסט–טראומה שלו. החדרים הסגורים והאפלים של "גולדה" יוצרים סרט שהוא התקף חרדה מתמשך, שעשוי לגעת באופן מצמרר בכל מי חי את המלחמה הזאת אז. קשה לדמיין מישהו במדינה הזאת שלא יראה את הסרט הזה ולא ירגיש תחושת מחנק, מצוקה ואימה.

במקביל ל"גולדה" מוקרן בבתי הקולנוע סרט אפקטיבי אחר, אבל שונה בתכלית: "המזח", המספר את סיפורם של אותם ימים בדיוק, אבל מבעד לעיניהם של חיילי מוצב צה"ל בתעלת סואץ, שהברדק הצבאי איכשהו שכח אותם שם. שני הסרטים מציגים גישות הפוכות לניהול מלחמה: "המזח" עוסק בחיילים שמתלבטים האם להיכנע לאויב ובכך להציל את חייהם, ו"גולדה" מעביר את התחושה האפוקליפטית שהעביר לגולדה משה דיין, שהמלחמה הזאת היא חורבן הבית השלישי, מצדה שניה. שני הסרטים חוזרים 50 שנה לאחור, גם כי זה תאריך עגול ורשמי, אבל גם כי איכשהו פניה של ישראל העכשווית עוצבו במלחמה הזאת: להיכנע, או להילחם עד המוות.

(גרסה מורחבת לביקורת שפורסמה ב"כלכליסט", 23.8.2023)

ציוץ