"חיים שלמים". צ'יק קוריאה

יש משהו קצת עצלני בלהכריז על "חיים שלמים" כמועמד אפשרי לזכייה באוסקר ביולי. הסרט עצמו – מתוק ומרגש ככל שיהיה – לא מצדיק את הסופרלטיבים האלה, ונדמה שיש כאן פשוט זיהוי של איזשהו בון–טון תרבותי: סרט ביכורים עצמאי קטן ואישי של במאית, בהפקת A24, אולפן הבוטיק האיכותי שהזניק את "אור ירח" ו"הכל בכל מקום בבת אחת" לזכיות באוסקר. וזה גם סרט עם נקודה קוריאנית, שמתאימה לסנטימנט הפרו–אסייאתי שהעניק אוסקרים ל"פרזיטים", "מינארי" (גם הם סרטים ממוצא קוריאני) ו"הכל בכל מקום בבת אחת" הסיני–אמריקאי. זה לא אומר ש"חיים שלמים" לא יכול לזכות באוסקר – מצביעי האוסקר יכולים להיות עצלנים לא פחות מהעיתונאים שמנבאים מה הם יעשו – זה רק אומר שזה מעניק לסרט הבאמת פצפון הזה, שהתגלה בפסטיבל סאנדאנס האחרון, הילה גדולה ממה שמגיעה לו, שמתייחסת בעיקר לפוטנציאל הטמון בסרט הזה ולא למימוש שלו. כי "חיים שלמים" – יאמר לזכותו וגם לגנותו – הוא סרטה שהוא רק פוטנציאל. טיוטה נהדרת לסרט שהיה יכול להיות גדול יותר.

באופן מקרי לחלוטין יצא שאת הביקורת לסרט אני כותב מרחק כמה מטרים מהלוקיישנים הניו יורקיים שבהם הוא מתרחש: המעבורת שחוצה את האיסט ריבר, מהאיסט ווילג' של מנהטן לקרוסלה בת המאה ששוחזרה והופעלה מחדש במתחם "דאמבו" האופנתי בברוקלין. אם יש דבר אחד יםה בסרט הוא האופן שבו הוא אוהב ויזואלית את ניו יורק ומתרפק על רחובותיה. זהו סרט הביכורים של סלין סונג, שהיגרה כילדה עם משפחתה מקוריאה לקנדה ומשם עברה לניו יורק, בשאיפה להיכנס לעולם האמנות. נורה,הגיבורה (גרטה לי), עושה בדיוק את אותו המסלול, בשאיפה להפוך לסופרת ולא לבמאית. כילדה, הגיבורה מתיידדת עם נער קוריאני, שהקשר איתו נותק בגלל הגירת המשפחה. מאז, אחת ל-12 שנה הם נתקלים זה בזו – תחילה באינטרנט ואחר כך פנים אל פנים – כשנורה כבר נשואה. מה שהיה יכול להיות דרמה רומנטית קורעת לב על דילמה של אשה בין שני אהובים, הופך לסרט מינורי ומאופק, מאופק מדי אפילו, שבו אהוב הנעורים לא באמת מייצג אופציה רומנטית, אלא געגוע לחיים אחרים, נוסטלגיה למולדת. זה לא באמת סיפור על אהבה, אלא על מהגרת שחייה חיים נעימים באמריקה, ובלילה בלילה היא חולמת בקוריאנית. האהוב מפעם מייצג את החיים שהיו יכולים להיות לה, אם היא היתה נשארת שם. וברור מראש וללא שום קונפליקט דרמטי או רומנטי, שאלה אינם חיים שהיא מעוניינת בהם, אלא רק נהנית למולל בראשה את את אופציית החיים האחרים.

ביסוד הסרט יש רעיון מקסים ומרגש: על פי האמונה הקוריאנית יש מושג שנקרא "ין–יון". משהו כמו גורל. בליבו של "חיים שלמים" יש רעיון דתי, אמוני ומיסטי, שכל מפגש שלנו בחיים נקבע מראש על ידי הגורל, ויכול להיות שהוא כבר תוכנן עבורנו בגלגולים קודמים. לכן, על פי הרעיון הזה, אי אפשר להתעלם מכניסתם של אנשים לחיינו, ובודאי שאי אפשר להיפרד מהם, כי יש כאן איזשהו גורל שעלינו לברר, ושהוא נסתר מעינינו. הרעיון הזה כל כך עוצמתי, וכל כך רומנטי, וכל כך פורה עבור גיבורה שרוצה להיות סופרת, שמתסכל לגלות איך "חיים שלמים" נבהל לגעת בו באמת. הסרט, כמו הגיבורה, מבוהל מהרעיון שאולי היא חיה חיים שהם טעות, או שהיא מתרפקת על עבר שאין לה באמת חיבור אליו. הסרט, כמו הגיבורה, נותר ארטיפקט בורגני נאה לעין, כמעט קישוטי, שבו האופציות לחיים נבחנות מבחוץ ומרחוק מבלי שהחלטות של הדמויות תהיה באמת השפעה על חייהן, והגיבורה בסך הכל מחפשת אהבה שקטה וחיים נוחים. מאותה נקודת מוצא עלילתית אפשר לדמיין דרמה סוערת יותר, מלאה בתשוקה, ועם רצון עז לשבור את הכלים ולשנות את הגורל. אבל למרות שהבמאית היא כבר אמריקאית, הסרט שה אינו הוליוודי אלא מאופק כמו סרט קוריאני. הוא יפה, אבל הוא סובל מתרדמת רגשית.

(גרסה מורחבת לביקורת שפורסמה ב"כלכליסט", 15.8.2023)

ציוץ