מריל סטריפ ומרטין שורט ב"רק רוצחים בבניין" עונה 3. המוות נאה לה

דיברתי על "רק רוצחים בבניין" ו"הדוב" בפודקאסט הקולנוע (והטלוויזיה) של סינמסקופ ברדיו הקצה. האזינו בספוטיפיי או לחצו להאזין כאן

מה זה אומר שמריל סטריפ – עם 21 המועמדויות שלה לאוסקר ושלוש הזכיות – מגיעה לעונה השלישית של "רק רוצחים בבניין" (ממחר בדיסני+)? אופציה אחת: מסכנה סטריפ, איך ירדו מניותיה שהיא צריכה להסתפק בתפקיד משנה בסדרה לשירות הסטרימינג הולו. לא, זה בוודאי לא זה. אופציה שניה: מדהימה סטריפ, שנמצאת במעמד שבו היא יכולה לעשות מה שהיא רוצה איפה שהיא רוצה. ומה שהיא רוצה זה לעשות חיים, ליד הבית בניו יורק, בעונה החדשה של סדרת טלוויזיה שהיא בטח מאוד אוהבת. ואיך אפשר שלא לאהוב אותה? "רק רוצחים בניין", שיצרו סטיב מרטין וג'ון הופמן, היא כבר שלוש עונות ממתק מעט מיושן אבל מלא חן, הומור ומסתורין, שמפגיש על המסך את שני האמיגוס, סטיב מרטין ומרטין שורט, שיחד עם החברה השלישית בצוות, סלינה גומז, מקליטים יחד פודקאסט שבו הם חוקרים מקרי רצח המתרחשים – באופן תדיר למדי, יש להודות – בבית הדירות היוקרתי והמהודר שבו הם גרים באפר איסט סייד של ניו יורק.

מרטין מגלם שחקן טלוויזיה בשם צ'רלס סוואג', שהצלחותיו מאחוריו, ושורט מגלם במאי תיאטרון בשם אוליבר פאטנם, שכשלונותיו עוד לפניו. העונה השלישית מתרחשת על במות ברודוויי, כשבן גלנרוי, שחקן טלוויזיה מפורסם ויהיר (פול ראד), מחליט לערוך את בכורתו על במות ברודוויי בהצגתו החדש של פאטנם, ובליל הבכורה הוא מורעל וקורס על הבמה. את זה כבר ראינו בסוף הפרק האחרון של העונה השנייה, סצינה שהעלתה את השאלה: האם הם כבר לא חוקרים רק רציחות שמתרחשות בבניין שלהם, ומתרחבים לחקירות על במות ברודוויי? התשובה היא לא – זה עדיין רק רציחות בבניין – והיא מקבלת מענה משעשע בפרק הראשון של העונה החדשה.

לעולם הזה – שבו פודקאסטים על פשע אמיתי פוגשים תעלומות בסגנון אגתה כריסטי – מצטרפת עכשיו סטריפ. וכי למה לא? בייחוד כשהיא מקבלת לידיה בונבוניירה של תפקיד שתפור למידותיה וחוגג את כשרונותיה והוא כמו מחווה אחת גדולה, אירונית וגדושת מודעות עצמית, לקריירה שלה. 45 שנה חלפו מאז שסטריפ נכנסה לחיינו ב"צייד הצבאים", והתפקיד שלה ב"רק רוצחים בבניין" מאפשר לנו לדמיין ביוגרפיה חלופית, שבה סטריפ אינה השחקנית הגדולה בתבל, אלא דווקא הכי גרועה.

סטריפ מגיעה ל"רק רוצחים בבניין" כשבאמתחתה מזוודה מלאה בתפקידים שהפכו אותה למלכת המבטאים. מבטא פולני ב"בחירתה של סופי" (עליו זכתה באוסקר), מבטא בריטי ב"אשת הברזל" (גם עליו זכתה באוסקר), מבטא אוסטרלי ב"זעקה באפילה", מבטא דני ב"זכרונות מאפריקה", מבטא אירי ב"רוקדים בלונאסה", מבטא דרומי ב"אוסייג', מחוז אוגוסט", מבטא ניו יורקי ב"ג'וליה וג'וליה". ועכשיו היא צריכה להוכיח שהשחקנית שתמיד משכנעת שהיא לא מזייפת, יכולה לזייף באופן משכנע.

ב"רק רוצחים בבניין" סטריפ מגלמת את דמותה של לורטה דרקין, ומוכיחה שצריך להיות שחקנית כבירה כדי לדעת לגלם שחקנית רעה. דרקין חולמת שנים על קריירה בברודוויי, למעשה נדמה שהיא כל כך רוצה שאולי היא אפילו מוכנה להרוג בעבור תפקיד ראשי, מה שהופך אותה לאחת החשודות העיקריות הראשונות במותו של גלנרוי. כשם שהמפגש של הדמויות של מרטין ושורט הוא התנגשות אגואים בין עולם הטלוויזיה ועולם התיאטרון, כך גם המפגש הרה הגורל בין הדמויות שמגלמים ראד וסטריפ.

כדי להוכיח שסטריפ לא באה לחלטר, הפרקים הראשון של העונה השלישית חושפים את המנעד שלה ברצף מצחיק של סצינות. דרקין האלמונית מגיעה לאודישן על הבמה של פאטנם ועושה מבחן במה מרגש ועוצר נשימה שגורם לבמאי לומר את המילים שכל שחקנית רוצה לשמוע: "איפה היית כל חיי?". לעומת זאת, כשהיא מגיעה לתחילת החזרות מתברר שמדובר בשחקנית שמצוינת רק באודישנים וגרועה על הבמה עצמה. וכך התפקיד של נע הלוך ושוב בין הרגעים שבהם היא מצוינת לרגעים שבהם היא מביכה מרוב שהיא חורקת ומזייפת. היכולת של סטריפ ללהטט בין שתי הקצוות האלה בין סצינה לסצינה, בין הגרועה למצוינת, היא לא רק אקט של וירטואוזיות, אלא גם מופת קומי. סטריפ מן הסתם רצתה את השעשוע הקטן הזה היא הוא מזכיר לעולם כמה מצחיקה היא יכולה להיות כשהיא בתוך עולמות הקומדיה השחורה, מקום שהיא לא היתה בו מאז "המוות נאה לה", שהיה אחד מתפקידיה המצחיקים ביותר.

אחת הסיבות ש"רק רוצחים בבניין" הפכה לכזאת הצלחה חיננית היא כי מזכירה את ההומור הניו יורקי של וודי אלן משנות השבעים. עולם של הומור אליטיסטי ואינטליגנטי, של אנשי מעמד גבוה שחיים חיים של נוחות כלכלית ותסכול פנימי. זה בדיוק אותו אקלים קולנועי ותרבותי שבו התפרסמה סטריפ בתחילת הקריירה שלה כששיחקה ב-1979 גם ב"מנהטן" של וודי אלן וגם ב"קרמר נגד קרמר" של רוברט בנטון (שהעניק לה את האוסקר הראשון שלה), בשניהם גילמה דמות דומה, של האשה העצמאית והמתוסכלת שעוזבת את בן הזוג שלה לטובת הגשמה עצמית. סטריפ המשיכה מאז לגלם – על המסך ומחוצה לו – את האשה שמחפשת את דרכה לעצמאות והגשמה. מאז ועד היום. באחרונה, למשל, היא היתה אחת השחקניות הראשונות שתמכו פומבית בשביתת השחקנים שמשתקת כרגע את הוליווד, תמיכה שהעניקה לגילדת השחקנים רוח גבית ציבורית חשובה לצאת למחאה הנוכחית. בשבוע שעבר פורסם שסטריפ היתה בין השחקנים והשחקניות שתרמו למעלה ממיליון דולר מכיסם לקרן השביתה, שעוזרת לשחקנים מובטלים להתמודד עם איבוד ההכנסה, קרן שגייסה עד כה כ-15 מיליון דולר מתרומות של כוכבים, שלא זקוקים לעזרה הפיננסית הזאת. סטריפ גם הוכיחה, עוד לפני "רק רוצחים בבניין", שעולם הסטרימינג לא מפחיד אותה: היא כבר שיחקה בסרט "אל תביטו למעלה" בנטפליקס, והתארחה בפרק אחד בסדרה העתידנית "אקסטרפולציות" באפל טי.וי.

יש משהו בלורטה דרקין – הדמות שסטריפ מגלמת ב"רק רוצחים בבניין" – שמזכירה גרסה לוזרית של נורמה דזמונד, הדמות שגילמה גלוריה סוונסון ב"שדרות סאנסט". שתיהן דמויות מבוגרות שמנהלות מערכת יחסים עם דמות צעירה שמוצאת את מותה. וכמו נורמה דזמונד, גם סטריפ – במעבריה בין התיאטרון, הקולנוע, הטלוויזיה והסטרימינג, מוכיחה שהיא עדיין גדולה, אלה הסרטים שנהיו קטנים.

(גרסה מורחבת לטקסט שפורסם ב"כלכליסט", 9.8.2023)

ציוץ