"עניין של מזל" של וודי אלן, ביקורת
"עניין של מזל" (Coup de Chance). וודי אלן, עכשיו בצרפתית. צילום: ויטוריו סטוררו
השוט הראשון של "עניין של מזל", סרטו החדש של וודי אלן, שצולם בפריז ודובר צרפתית, מוכיח שגם בגיל 87 הוא עדיין במאי כביר. הוא אולי לא בשיא יכולתו, והעולם מנסה בכוח לנער את אלן מעליו, להוציא לפנסיה את בני הדור שלו, להדביק לו חצאי חשדות כדי להביא לביטולו לעתיד ולמפרע. אבל אני – קשוב לכל מה שנכתב ונאמר, בחרדה שמא אולי גם אלן מחביא בארונו שלדים – בכל זאת לא מוכן לדמיין את חיי בלי סרטיו. כבר עשר שנים שאני צריך להיות סלחן וסבלן מול סרטים שהם רחוקים מפסגתו, ומתפיסת עולם שנוצקה בשנות הארבעים ושבני המאה ה-21 מתקשים לקבל, אבל אני עדיין מצליח למצוא בליבי חיבה לרגעים ומשפטים מתוכם.
אלן, שכבר 20 שנה מתקשה לממן את סרטיו באמריקה (לא כי הוא מבוטל, פשוט כי הוא יצא מהאופנה והפסיק להיות קופתי, שזה החטא הכי גדול ליוצר באמריקה) נודד אחת לתקופה למדינה מאמצת אחרת בחיפוש אחר חברות הפקה וערים שיאמצו אותו ויאפשרו לו להמשיך ליצור. תחילה באנגליה, ואז בברצלונה, ואז ברומא, ובין לבין גם בפריז. סרטו החדש הוא כבר לא של אמריקאי בפריז, אלא זה כמעט סרט צרפתי לכל דבר, שלרגעים מזכיר את סרטיו המאוחרים של אלן רנה, אותן אופרטות צבעוניות, מנחמות ובורגניות, שיצרו געגוע לרנה שובר המוסכמות של העבר, אבל שימחו שהוא ממשיך ליצור עד גיל 90. אותו דבר אלן.
"עניין של מזל" הוא שיתוף הפעולה החמישי של אלן עם מאסטרו המצלמה ויטוריו סטוררו (בן ה-83), שניהם נאחזים חזק למסילת הדולי בעולם קולנועי שרוחות האופנה האימתניות שלו היו מעדיפות להעיף את שני אלה לפנסיה, ואילו אני מוקסם מכל רפליקה של האחד, ומכל פנס כתמתם של השני. הסרט החדש הוא הטוב ביותר של שניהם זה שנים. השוט הראשון בסרט לכאורה פשוט, אבל הוא ממחיש את מצלמה מספרת סיפור. בחור צעיר הולך ברחוב, מולו הולכת בחורה צעירה וחולפת על פניו. הוא מפנה את ראשו אחריה, מתברר שהוא מזהה אותה, הם למדו פעם יחד בתיכון בניו יורק והוא היה מאוהב בה, היא לא ידעה מזה. השוט ממשיך ללא חיצוך וכשהם מעמדים לדבר המצלמה עושה סביבם סיבוב של 180 מעלות, סיבוב פשוט אבל שנון כי הוא חושף את הלוקיישן: אנחנו באווניו מונטן בפריז, מחוץ ליאטרון הסטודיו לקומדיה, ומאחוריהם מתגלה מגדל אייפל. בשוט אחד, אלן וסטוררו מציעים לקהל שלהם גלוית נוף יפה ותיירותית, מוחקים מהרשימה חוב אפשרי שלהם למפיקי הסרט שרוצים להרבות בנופים פריזיאים למטרות מסחריות (יש מממני סרטים שדורשים מהבמאים שלהם עירום או אלימות כדי ליצור עניין מסחרי, ויש כאלה שמבקשים את מגדל אייפל בפריים), אבל גם מספרים סיפור ויזואלי: זה שוט שעושה סיבוב באמצע וחושף משהו שהיה מאחורי גבנו ולא היינו מודעים לו. הסיפור, שיתחיל כדרמה רומנטית רכה ואופטימית ויהפוך לתעלומת פשע צינית, יעשה בדיוק את התפנית הזאת ויבקש לחשוף את מה שהיה כל הזמן מאחורינו.
אלן, שממשיך לחזור אל נושאים ורעיונות שהוא כבר פיתח בעבר, עושה כאן מיקס בין המותחן האובססיסי–רומנטי של "נקודת מפגש", ובין "יסמין הכחולה", שבו אשה מגלה שבעלה העשיר והיהיר הוא לא מי שהוא חשבה שהוא. העובדה שהפסקול מכיל כמויות גדושות של יצירת הג'ז הקצבית והמחוייכת של הרבי הנקוק "קנטלופ איילנד" (אי המלונים) מ-1964 – היצירה המוזיקלית הכי מודרנית שאלן, שמעדיף בדרך כלל קטעים מוזיקליים משנות ה-30 וה-40, שיבץ בסרטיו – מעידה שאת התוכן כבד המשקל אלן מבקש להציג מנקודת מבט אירונית.
זה גם מה שמנסה לעשות גיבור הסרט – סופר צעיר בשם אלן (נילס שניידר) שמנסה לפצח את ספרו הראשון ורוצה לכתוב על המקריות שבחיים, על כך שכלום לא מתוכנן מראש ובכך לחשוף את העובדה שהחיים הם רצף אירועים אירוני, אבסורדי וחסר משמעות. ואכן, מקריות גמורה גרמה לו להיתקל ברחוב באהבת נעוריו, פאני (לו דה לאז'), שתתאהב בו למרות שהיא כבר נשואה. מה שהיה יכול להיות קומדיה רומנטית, הופך בהדרגה למותחן פשע, שמקריות ואבסורד יסובבו את מהלכיו. וכמו שקורה לא מעט בסרטיו ההמאוחרים והרציניים של אלן, אין סיכוי לגיבוריו לצאת מהסיפור הזה כשהם מקבלים את מבוקשם.
בימים אלה מלאו מאה שנה לבכורת "האשה מפריז" של צ'רלי צ'פלין (עותק משופץ ומרהיב שלו הוקרן השבוע בפסטיבל חיפה). "עניין של מזל" הוא מעין "האשה מפריז" של אלן. כמו צ'פלין, שמאס לרגע בתדמיתו כקומיקאי ובדרן הפונה להמונים וביקש לגוון עם מלודרמת מוסר רצינית, כך גם אלן לאורך 50 שנות קריירה ניסה לאזן בין סרטיו המצחיקים ובין סרטיו הרציניים. אלא שאלן, להבדיל מצ'פלין עושה סרטים על אנשים לא מוסריים, ועל חיים שאין בהם מוסר טבעי. גיבוריו מונעים על ידי יצרים, תשוקות וגחמות, כשלעיתים קרובות הטובים נענשים והרעים מנצחים, בעולם כאוטי ונטול צדק. המוסר והיעדרו – כמו גם החופש המוחלט של האמנים לעשות בחיים ככל העולה על רוחם בלי להתחשב במוסכמות חבריות – הפכו לנושא המרכזי של הפילמוגרפיה של אלן. ילדיו של אלן, השרויים עמו בסכסוך משפחתי עתיק, תקשורתי וקורע לב, מנסים להביא לביטולו התרבותי. אלן, מצידו, שואל בסרטיו שוב ושוב בתבונה ובשנינות: מה הוא מוסר? ולמה נזכרתם בו רק עכשיו?
(גרסה מורחבת לביקורת שפורסמה ב"כלכליסט" ב-4.10.2023)
