דיברתי על "הרוצח" של דיוויד פינצ'ר (עכשיו בנטפליקס) בפודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. האזינו בספוטיפיי או לחצו להאזנה ישירה כאן

מבין הבמאים שהעבירו את נפח העבודה שלהם לנטפליקס, דיוויד פינצ'ר הוא היחיד שבאופן תיאורטי היה יכול להמשיך לעבוד עבור האולפנים הממוסדים, ואף לייצר עבורם להיט הוליוודי מסחרי. מ"מועדון קרב" דרך "הרשת החברתית" ועד "נעלמת", סרטיו של פינצ'ר היו מיקס מסחרי ומרתק של קובריק וכריסטופר נולן – קולנוע סטרילי, מרוחק, שעוסק בתעתועי תודעה. אבל פינצ'ר, תחת חסותה של נטפליקס, בוחר בשנים האחרונות לעשות יצירות מופנמות יותר. "מאנק", הסרט על יצירת "האזרח קיין", וכעת "הרוצח", עיבוד לרומן גרפי, שהוא יותר מטא–סרט מסרט. בדרכו הכמעט סדיסטית, קשה להתנער מהתחושה ש"הרוצח" הוא סרטו האישי ביותר של פינצ'ר. לאו דווקא הטוב ביותר שלו, אבל האישי ביותר.

לפני הסינופסיס והמלצת הצפייה: אזהרת טריגר. מי שמתקשה להתמודד עם דימויים של אלימות רנדומלית מאז טבח 7.10, שיזהר מהסרט הזה, שיכול להעיר טראומות ולא לספק אתנחתא אסקפיסטית. שם הסרט מסגיר את אופיו האפל והאלים. עם זאת, צריך להדגיש שכרגיל אצל פינצ'ר זהו סרט שמספק מבט מרוחק, קליני, כמעט אירוני, על אלימות קיצונית ועל חוסר המשמעות והתוחלת שלה.

מייקל פסבנדר מגלם רוצח שכיר נטול שם (על כרטיסי הטיסה וכרטיסי האשראי הוא מזדהה בשמותם של דמויות מסיטקומים אמריקאים משנות השבעים והשמונים) שמחכה בצללים עם רובה צלפים, מחכה לחסל אדם שמישהו הזמין את התנקשותו. כשהמשימה הזאת משתבשת, הרוצח הופך מרודף לנרדף, ויוצא למסע מרובה תחנות בחיפוש אחרי האנשים ששמו תג מחיר על ראשו, לחסל אותם לפני שיחסלו אותו, ולנקום בהם על כך שפרצו לביתו וניסו להרוג את בת זוגו.

חצי השעה הראשונה של הסרט היא הטובה בו, והיא מצוינת ממש. היא הוכחה שאין עוד במאי כיום כמו פינצ'ר, שמביים את סרטיו בחדות של סכין מנתחים, בקצב איטי ומדוד שמפרק את העלילה לחלקיקי פעולות. בחצי השעה הזאת כמעט כלום לא קורה: המתנקש מחכה שהמטרה שלו תגיע הביתה ומבלה שעות וימים במשרד נטוש של WeWork מביט ברחוב שמתחתיו ובחלונות הבתים שמולו. מנסה להישאר חד וערני. למרות שהסרט מלא כולו בקריינות מפיו של פסבנדר, הדמות עצמה כמעט ולא מוציאה מילה מפיה. הוא רק יושב באפלה ומסתכל מבעד לחלון. המערכה הראשונה נראית כמעט כמו פורטרט עצמי של הבמאי. מישהו שעסוק במבט. מבעד לחלון או מבעד לכוונת רובה הצלפים. אי אפשר שלא לחשוב על "החלון האחורי" של היצ'קוק למראה החצי השעה הזאת. "הרוצח", כמו "החלון האחורי", מגיב למדיום הקולנועי משני צידי הכסאות שלו. כסא הבמאי, שמחפש את הדרמה מולו, מחפש את העלילה, מנסה למסגר את הסיפור, ולהוציא לפועל את המשימה שעבורה הוא נשכר. ומנגד, כסא הצופים, שיושבים באולם הקולנוע או בבית ומתפקדים בתור מציצנים לחיים של אחרים, ששואבים סיפוק כמעט פרוורטי מאקט ההתבוננות, מבלי שהם נמצאים בסכנה להיתפס.

אבל כשזה מגיע מפינצ'ר, יש כאן משהו נוסף. לכל אורח הקריירה שלו, פינצ'ר הפך להיות המתעד הגדול של ימינו למוחם ותודעתם של רוצחים ופסיכופטים. סדרת הטלוויזיה המצוינת שלו בנטפליקס, "מיינדהאנטר", היתה כמו הודאה שלו שזה למעשה מה שמעניין אותו. הוא לא במאי, הוא חוקר פורנזי, שמנסה לתרגם את דפוס הפעולה של הפסיכופטים והרוצחים הסדרתיים לאירוע אסתטי. הקליניות הצוננת והמצמררת שבה פינצ'ר מבצע את סרטיו יוצרת את התחושה שהוא מזדהה עם האנשים קרי דם והמזג האלה. שמשהו ברוצח השכיר הזה – בהכנות שלו, בריטואלים שלו, במקצועניות הפדנטית שלו – קרוב אליו. רוב סרטיו של פינצ'ר עוסקים באנשים שיש בהם משהו מכאני, ריק מרגשות, שפועלים מתוך שכל או אינסטינקטים. "אל תיקח את זה אישית", היא אחת המנטרות שהרוצח ממלמל לעצמו לעצמו שוב ושוב, הרוצח שטוען שהוא כה טוב במשימתו כי פשוט לא אכפת לו מכלום. ואז הוא מפשל ואז הוא לוקח את זה אישית ונראה שכן אכפת לו, לא משנה כמה הוא מדקלם לעצמו את הססמאות שאמורות לנתק אותו ממשימתו. "הרוצח" הוא אחד הסרטים הטובים של פינצ'ר, דווקא בגלל שנראה שהוא עושה אותו כדי להסביר את עצמו ואת יצירתו – במאי שנראה מנותק רגשית מגיבוריו, אבל בעצם אכפת לו מאוד.

****************************

עוד שתי יצירות אפלות בנטפליקס

"משחק הוגן". למי שזוכר, רגע לפני סוכות הסרט הזה הוקרן בבתי הקולנוע, לפני שעלה לצפייה בנטפליקס. זו דרמה פסיכולוגית עם אווירת מותחן אפלולי, שקצת נראית כמו סרטי המתח של שנות השמונים, אבל יש בה עלילה עם היפוך תפקידים מעניין, שמתאימה לעידן שאחרי MeToo. הבמאית קלואי דומונט, שזה סרטה הראשון, סיפרה שהסרט מבוסס על חוויה אישית. פיבי דינוור ("ברידג'רטון") ואלדן ארנרייך ("יחי הקיסר") מגלמים בני זוג שמסתירים את הרומן שלהם ממקום העבודה התחרותי בו הם עובדים: בנק השקעות יוקרתי. כשהאשה מביניהם מקבלת קידום שהפך אותה לבוסית של בן זוגה, הוא לא לוקח את זה טוב בכלל והופך אלים ומסוכן.

"הסמוראית כחולת העין". למרות שהסדרה הזאת, בת שמונה פרקים, נראית כמו סדרת מנגה יפנית, היא למעשה הפקה אמריקאית (עם אנימציה צרפתית) שנוצרה על ידי התסריטאי מייקל גרין ("בלייד ראנר 2049", "לוגאן") יחד עם בת זוגו אמבר נויזומי. ביפן של המאה ה–17, סמוראית, שעיניה הכחולות מסגירות את העובדה שהיא פרי מנישואים מעורבים אסורים, מתחזה לגבר ומסתובבת בין כפרים בחיפוש אחר צדק ונקמה. בגלל שיש משהו ב"הרוצח" של פינצ'ר שקצת מזכיר סרטי סמוראים (או את "הסמוראי" של ז'אן–פייר מלוויל), סדרה אמריקאית על סמוראית יפנית נראית כמו מנה שניה ראויה לארוחת נטפליקס מדממת.

(גרסה מורחבת לביקורת שהתפרסמה ב"כלכליסט", 13.11.2023)

ציוץ