למעלה ״לגמור את הלילה״, מתחת ״בוסית בהפרעה״. סקס ועירום ועדיין פוריטני

דיברתי על ״לגמור את הלילה״ בפודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. האזינו בספוטיפיי, אפל פודקאסט או לחצו להאזנה כאן

מדי פעם קורה שהעולם נזכר באיזה סרט ישן שחוגג יום הולדת, או שזוכה להקרנות חוזרות בעולמות הסטרימינג או הסינמטקים. לרוב מתלווה לצפייה חוזרת בסרטים ישנים איזושהי תחושה ש״היום כבר אי אפשר לעשות סרטים כאלה״, שזו דרך מתחמקת להגיד שהסרט הישן מציג גישות לא מעודכנות בכל הקשור ליחס שוויוני בין המינים, או ליחס מזלזל באנשים ממוצא אתני מסוים, או שיש בו ריבוי של אלימות או סקס. ההנחה היא שפעם לקולנוע היה מותר להגיד ולהראות הכל, וככל שאנחנו מתקדמים עם השנים האחיזה של כוחות צנזורה, שמרנות ותקינות פוליטית גורמת לסרטים להיות פחות בוטים, יותר מהוגנים. ובכן, זו טעות. סרט שנראה לנו פרובוקטיבי ולא תקני כיום, היה כזה גם כשיצא במקור. אם כבר, ועם כל הנטייה הפוליטיקלי–קורקטית להיעלב מכל דבר, הקולנוע נהיה יותר בוטה ונועז, ולא פחות. ההבדל בין אז להיום הוא שהזעם הציבורי מול פרובוקציה נהיה רועש יותר, פשוט כי יש הרבה יותר תקשורת (ורשתות חברתיות).

שתי דוגמאות כאלה מוצגות כעת בבתי הקולנוע, שני סרטים שבעבר היו מדביקים להם את התווית ״קומדיית סקס״, שניהם סרטים אמריקאים שיש משהו חצוף בעצם קיומם ובעיסוק שלהם לא רק בסקס, אלא בחרמנות. ובאופן ספציפי ברצון של האשה להיות היוזמת, המחזרת והטורפת. סרטו של גרג אראקי, ״בוסית בהפרעה״ עלה כבר לפני שבועיים, וסרטו של וויל גלוק, ״לגמור את הלילה״ עולה השבוע (שניהם סרטים שגם חטפו התעללות נוראית ממתרגמי השמות שלהם לעברית, כאילו תרגומי שמות מיושנים הם מחלת מין שמועברת ללא מגע).

אראקי, שעושה קאמבק אחרי 12 שנות דממה, היה מהבולטים והנועזים מהבמאים של הגל הקווירי האמריקאי החדש של שנות התשעים. השילוב שלו של קאמפ וסקס הפך אותו למעין אלמודובר אמריקאי. ב״בוסית בהפרעה״, שבאנגלית נקרא פשוט ״I Want Your Sex״ (על שם שיר של ג׳ורג׳ מייקל שלא מופיע בפסקול), הוא פונה לקהל מיינסטרימי בסאטירה שמנסה לשבור טאבואים. אוליביה וויילד היא אמנית מצליחה ששוכרת את שירותיו של אסיסטנט שצעיר ממנה ב-20 שנה (קופר הופמן, בוגר ״ליקריץ פיצה״, והבן של פיליפ סימור הופמן – יהיה רגע בקריירה שלו שבו נפסיק לציין את הייחוס שלו), ומיד מפתה אותו למערכת יחסים סאדו–מזוכיסטית. זה ״חשיפה״ של מייקל קרייטון פוגש את ״המזכירה״, סרט הסאדו–מאזו שבו כיכבה מגי ג׳ילנהול, שני סרטים שניסו לתהות האם רומן במקום העבודה הוא על פי הגדרתו מעשה בלתי חוקי. הם היו דרמות אירוטיות, ואילו ״בוסית בהפרעה״ מנסה להיות קומדיה שחורה ומצועצעת בסגנון שנות השמונים. ״בוסית בהפרעה״ אמור להיות שדה מוקשים טריגרי לדור שעוסק בלי סוף ביחסי כוחות מגדריים, מעמדיים, ולמושג ההסכמה ביחסי מין. זו גם סאטירה על עולם האמנות המודרנית, שבו לאמנות עצמה אין ערך מלבד מידת פרסומם של האמנים. וויילד, שמככבת עכשיו גם ב״ההזמנה״ שהיא ביימה, אכן ממחישה בשני הסרטים האלה שכשמה כן היא. נראה שאראקי, שסרטיו בשנות התשעים והאלפיים – כמו ״דור מזוין״ ו״עור מסתורי״ – כבר איתגרו את הצנזורים, פונה כעת לזעזע צופים סטרייטים בורגנים, בסרט שעם כל הסקס שיש בו, הוא בסופו של דבר הוא יותר מיושן מנועז.

******

״לגמור את הלילה״ ("One Night Only״ במקור) הוא לכאורה קומדיה רומנטית עסיסית נוספת מאת וויל גלוק, שסרטו הקודם ״רק לא אתה״, עם סידני סוויני וגלן פאוול, היה להיט ענק. סרטיו הראשונים (״באה בקלות״, שבו גילינו את אמה סטון, ו״חברים פלוס״) הפכו אותו למי שרומנטיקה וסקס – בייחוד סקס שבו הנשים הן היוזמות – הם נושאי העניין העיקריים שלו (בין לבין הוא ביים גם לא מעט סרטי ילדים).

כמו ב״לא רק אתה״ גם ב״לגמור את הלילה״ יש זוג שנפגש ונפרד שוב ושוב (במקרה דנן, לאורך לילה אחד ב-12 השעות שבהן מתפרסם העלילה), כשהטינה ביניהם רק הולכת וגוברת, לפני שמתחלפת בחיבה. העלילה הנפרשת על פני לילה אחד והצילום ברחובות ניו יורק מעוררים אסוציאציה שאולי גלוק רצה ליצור מחווה ל״שיגעון של לילה״ של מרטין סקורסזי. אז זה לא ״שיגעון של לילה״, אבל עצם האמביציה, ומידה מסוימת של טרלול שיש בסרט, גורמת לסרט להיראות יותר סימפטי ממה שהוא באמת. (בתור מי שמחבב את ניו יורק וסרטים המתרחשים בה, אחת הביקורות העיקריות שיש לי כלפי הסרט הזה הוא שהוא עושה בלאגן שלם מהגיאוגרפיה של ניו יורק וקופץ מעלה, מטה, מערבה מזרחה, והופ לברוקלין וחזרה למנהטן. הכל מוסבר והגיוני, אבל בסרטים ניו יורקיים טובים שיש בהם מסע בין רובעים – ע״ע ״שיגעון של לילה״ ו״מת לחיות 3״ – העלילה בנויה באופן מסודר מצפון מנהטן לדרומה. מהארלם לוול סטריט במקרה של ״מת לחיות 3״, מהאפר איסט סייד לסוהו במקרה של ״שיגעון של לילה״).

מה שמעניין ומוזר ב״לגמור את הלילה״ הוא שזה למעשה סרט עתידני המתרחש במציאות שבה סקס בין גבר ואשה לא נשואים הוצא מחוץ לחוק, וצ׳יפ תת–עורי מזעיק את המשטרה אם הם נכנסים למיטה. כדי לשחרר את הלחץ ההורמונלי מאמריקה הלא–נשואה הממשל התיר לילה אחד שבו הסקס מותר. וזה הלילה שבו מתרחש הסרט הזה, שבו שני גיבורינו מגלים שאין להם עם מי לשכב, בשעה שכל העיר סביבם עסוקה בטירוף מיני בכל פינה ובכל מקום ובכל תנוחה.

נקודת המוצא העלילתית הזאת היא הבסיס לקומדיה רומנטית הורמונלית קלילה, ולא לדרמה חברתית דיסטופית מעוררת פלצות, כאילו יוצרי הסרט מושכים בכתפיהם ואומרים ״הרי ברור לכם שזה מה שהולך לקרות כאן, נכון?״, איזו קבלה אדישה של דיקטטורה מינית דרקונית שהיא הצעד הבלתי נמנע הבא אחרי שהממשל הנוכחי הוציא הפלות מחוץ לחוק בחלק מהמדינות, מקשה על השגת אמצעי מניעה ונלחם בקהילה הלהט״בית. לפני שנאשים את וויל גלוק ואולפני יוניברסל באדישות פוליטית, ואולי בנורמליזציה של חוקי דיקטטורה למטרות קומיות, כדאי לזכור שהמצב הזה כבר היה קיים. באמריקה לזוג לא נשוי אכן אסור היה אסור להיכנס למיטה או להתנשק למשך יותר משתי דקות. לא במציאות, זה קרה בקולנוע. משנות ה-30 ועד סוף שנות השישים הקולנוע האמריקאי פעל תחת חוקי צנזורה שמרניים – קוד הייז – שהגביל ייצוגים של סקס, בייחוד מהסוג ״הלא מוסרי״. אולי לכן סרטו של גלוק כל הזמן מציג סטים של סרטים וסדרות שמצולמים ברחובות ניו יורק, כדי להזכיר לנו שזה רק סרט, והקולנוע היה תמיד יותר שמרני מהמציאות. מתווספת לזה העובדה שכמעט כל שחקן משנה בסרט הוא איזשהו סלב, כדי להמחיש את העובדה שהסרט הוא העמדת פנים סאטירית למציאות שהיא לא באמת מציאותית, אלא יכולה לקרות רק בסרטים. אבל בסופו של דבר, ממש כמו ״בוסית בהפרעה״, זה סרט על סקס. או לפחות סרט שהליבידו של הדמויות בו הוא זה שמתניע את העלילה, והשימוש בהומור ובעירום אמור להעניק להם נופך חצוף וחתרני. אבל האמת היא ששניהם סרטים שהופכים את הסקס לדבר מרתיע – בסרט האחד הגיבור מדמם, בשני הגיבור מקיא – והסקס נראה כסבל ומטלה, ולא הגשמה רומנטית. עם כל העובדה שהם מעין קומדיות סקס, שניהם דווקא מטיפים לחיים עם קצת יותר שליטה על הליבידו, לכפתר את כפתורי המחשוף. ועדיין, כשניתקל בסרטים האלה בעוד עשר שנים, גם עליהם נגיד שהיום כבר אי אפשר לעשות כאלה.

(גרסה מורחבת לביקורת שהתפרסמה ב״כלכליסט״, 9.8.2026)

ציוץ