גבעתיים. אין ספק ש״גבעה 338״ בחר לשחזר את התפל מתוך ״גבעת חלפון אינה עונה״ (למשל, מטפחת ראש) ולוותר על העיקר

הסרט ״גבעה 338״ יצא כדי לחגוג יום הולדת 50 ל״גבעת חלפון אינה עונה״, שביים אסי דיין לפי תסריט שהוא כתב עם נפתלי אלטר (שגם כתב את השירים). לא חגיגה שמחה במיוחד. קודם כל, הוא פספס בתאריך: ״גבעת חלפון״ יצא בסוף ספטמבר 1976, בימים שבהם סרטים ישראליים חדשים הופצו בחגי תשרי ולא בקיץ. למעשה, בתחילת אוגוסט 1976 רק הסתיימו צילומיו של הסרט, שיצא בזריזות מבהילה חודש וחצי אחר כך, ובסך הכל שבעה חודשים אחרי שיצא סרטם הקודם של דיין ואלטר, ״יופי של צרות״. 400 אלף איש באו לראות ״יופי של צרות״ בפברואר, ועוד 600 אלף כרטיסים נקנו ל״גבעת חלפון״. סך הכל מיליון כרטיסים לשני סרטים של אסי דיין לשנת 1976.

אם כבר, אנחנו חוגגים ממש היום 50 שנה לסוף הצילומים של ״גבעת חלפון אינה עונה״, שצולם במהירות הבזק בחולות ניצנים, שגילמו את הדיונות של סיני. דבר שני, ״גבעה 338״ חוגג את יום ההולדת החגיגי עם עוגה עבשה מהסופר. לא ברור אם זה סרט המשך או רימייק או מערכון מחווה (השם, ״גבעה 338״ דווקא מתכתב עם ״יופי של צרות״, שם היתה דמות בשם ״סוכן 242״, שניהם מספרי החלטות האו״ם אחרי מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים שקוראות להפסקת אש, לנסיגה מהשטחים הכבושים ולקיום מו״מ ליצירת שלום במזרח התיכון – כן, זה סרט חתרני).

אם תראו את ״גבעת חלפון״ כיום תגלו בו שני נתונים סותרים. מצד אחד, זה סרט מאוד מרושל. דלות התקציב ומהירות ההפקה ניכרת בכל שוט. באחרונה עלה בערוצי הקולנוע הישראלי עותק משודרג מבחינה טכנית, שמתקן קצת את העובדה שהסרט הזה היה מואר נורא בסצינות הפנים וחשוף יותר מדי בסצינות החוץ המסונוורות מאור אוגוסט בדיונות. אבל איכשהו ב״גבעת חלפון״ הפרטים האלה משניים, כי כבר 50 שנה, יודה כל מי שצופה בו, זה אחד הסרטים הישראליים הכי מצחיקים שאי פעם נעשו. כמי שהתחיל ללמד את עצמו את תולדות הקולנוע והקומדיה כנער בשנות השמונים, ״גבעת חלפון״ היה מבחינתי המקבילה הישראלית ל״אוכפים לוהטים״ של מל ברוקס, פארודיה על ז׳אנר וסאטירה על חברה, ששוברת טאבואים, בועטת לטעם הטוב בביצים ועושה הכל כדי להסתיר את זה עם רצף מסחרר של בדיות – משחקי מילים, סלאפסטיק, קומדיית סיטואציות, ציטוטים מסרטים אחרים ומה לא. אנרכיה גמורה, נונסנס עילאי, קברט של מילים ומטח של פאנצ׳ים. ליאור דיין, בנו של אסי דיין, שנולד שבע שנים אחרי ״חלפון״, חתום כאחד מיוצרי ״גבעה 338״ ולמעשה נותן יד לדילול המוניטין של הסרט ההוא. לאסי דיין באותה תקופה היתה רק דרישה אחת מסרטיו: להצחיק. הוא היה מחויב במאה אחוז להצחקות, וויתר על אנינות טעם או אסתטיקה. כל האנרגיה היצירתית שלו פנתה לגרום לסרטיו להכיל מקסימום בדיחות במינימום דקות. ״יופי של צרות״, ״גבעת חלפון אינה עונה״ ו״שלאגר״ היו רצף סרטיו של דיין שבהם הוא ביקש להוכיח שהוא יכול להיות עממי ומצליח, אחרי שניסיונותיו ליצור סרטי איכות גרמו לו ולמפיקיו הפסדים כספיים. הטרגדיה של דיין – ושל לא מעט יוצרים ישראליים שגדלו בחברה לא-קפיטליסטית – היתה שככל שסרט שלו הצליח יותר, ככה הוא אהב אותו פחות.

דיין ואלתר הם השפים שרקחו את פארסת הצבא המטורפת הזאת, אבל עבור הקהל, ״גבעת חלפון אינה עונה״ היה קודם כל סרט חדש של הגשש החיוור, שלישיית הבידור הכי מצליחה באותה תקופה. אלה הימים שלפני קלטות וידיאו, ולכן מי שרצה לראות את הגששים היה צריך לקנות כרטיסים לאחת מהופעותיהם, או להאזין לתקליטים שהנציחו את מערכוניהם (ששודרו באותה תקופה גם ברדיו לא מעט, אני מכיר את מערכוני הגשש בעל פה – מוזמנים לבחון אותי – בזכות הרדיו), או לחכות שהם יעשו סרט שבמידה מסוימת נועד לקבץ לתוכו את מיטב הלהיטים שלהם. הביטלס ליקטו את להיטיהם ל״לילה של יום מפרך״ ו״הצילו״, והגששים שזרו את מערכוניהם לעלילות ב״השכונה שלנו״ (1968) ו״גבעת חלפון״ (1976), שהיה מעין סרט קאמבק שלהם, אחרי קרוב לשבע שנים שהם נרתעו מהקולנוע. החל מ״מוישה ונטילטור״ (1966) של אורי זוהר, והמשך ב״ארבינקא״ (1967) של אפרים קישון ו״השכונה שלנו״ (1968) של זוהר, הגששים עברו מהבמה לקולנוע, תמיד יחד כשלישיה. הניסיון הכושל של ״התרוממות״, שבו אורי זוהר ניסה לגייס אותם לגלם דמויות מחוץ לטייפקאסט שלהם, גרם להם להימנע מעשיית סרטים, ומבמאים בעלי חזון שלא מחויבים לפדנטיות הגששית. העובדה שהם הסכימו לעבוד עם דיין היתה הוכחה שהם רואים בו ממשיך דרכו של זוהר. דיין, מצידו, דאג לכך שהתסריט שלו ייכתב בגששית רהוטה. הסיטואציה נכתבה בהשראת המילואים של דיין בסיני אחרי.לחמת יום הכיפורים, הדמויות בסרט היו מבוססות על דמויות מהמערכונים של הגששים, כמה מהפאנצ׳ים ומשחקי המילים הורמו ישירות מקטעי הבמה של הגששים, ועוד שתי סצינות נגנבו בלי בושה מתוך ״מ.א.ש״ של רוברט אלטמן. וגם שם הסרט הוא קולאז׳ שנשמע מוכר ומצחיק לכל מי שהיה אז מעל גיל 20: מצד אחד, ״גבעה 24 אינה עונה״, ההפקה האנגלית–ישראלית מ-1955 שסיפרה את סיפור מלחמת העצמאות, ומצד שני חלפון, הגיבור של שני מערכונים שונים של הגששים, האחד מאת ניסים אלוני והשני מאת יוסי בנאי. השם שרק למעריצי הגשש להגיע, אבל במקום חלפון, שלא נמצא בסרט, הם קיבלו את ויקטור חסון, דמותו של שייקה לוי, שהוא כמו סך כל הדמויות שהוא גילם בחלק ממערכוני הגשש. פולי (ישראל פוליאקוב) גילם את סרג׳יו קוסטנזה, כפילו של הרומני מהמערכון ״הפיאט של קלרשו״, שנכתב על ידי קישון ובנאי, וגברי בנאי הוא הסטרייט–מן בתוך הטירוף הזה, שהיה שילוב מוצלח בין סאטירה צבאית ובין קומדיה רומנטית. הימים ימי פוסט מלחמת יום כיפור ודיין, בנו של משה דיין, שוחט את צה״ל ומציג אותו כצבא של ליצנים, שנתיים אחר כך גם אבי נשר יציג ב״הלהקה״ את הצבא – תוך כדי מלחמת ההתשה – כבית זונות. כיום שרי התרבות של ישראל אוהבים לאיים על סרטים ישראליים שמבקרים את חיילי צה״ל, אבל מתענגים בקוצר רואי על כך שהלהיטים האהובים ביותר על הקהל הישראלי משנות השבעים היו דווקא הקומדיות הצבאיות, שבהן לא היו חיילים הירואים, אלא רק כאוס וחוסר משמעת. מאז ועד היום הז׳אנר הכי מצליח בקולנוע ישראלי הוא לא סרטי הבורקס, אלא הקומדיות הצבאיות. מ״הלהקה״ ועד ״הלהקה האחרונה בלבנון״, מ״גבעת חלפון״ ועד ״אפס ביחסי אנוש״. ״גבעה 338״ עשוי להיות הסרט הראשון בסוגה הזאת שיישאר ללא קהל, וזה מחדל שנובע מפחדנות. ״גבעת חלפון״ יצא שלוש שנים אחרי טראומת יום כיפור, ״גבעה 338״ יוצא שלוש שנים אחרי טראומת ה-7 באוקטובר, חמישים שנה ויום אחרי מלחמת יום כיפור, אבל מפיקיו ויוצריו משקשקים מלהזכיר אותו.

בשנים האחרונות הקולנוע הישראלי ניסה להתעלק על המוניטין של ״גבעת חלפון״. האחים אדרי גייסו את דיין לכתוב תסריט לסרט המשך, תסריט שנגנז מיד כשהתברר שדיין, נטול הסנטימנטים להצלחותיו בעבר, אישפז את גיבוריו במוסד לחולי נפש. לפני ארבע שנים כללו חברי ערוץ הכיבוד מחווה ל״גבעת חלפון״ בסרטם ״עולה לראש״, ולפני שלוש שנים סרטו של שלום אסייג, ״ההילולה״, גנב (או ציטט) את כל המערכה האחרונה שלו מתוך ״גבעת חלפון״, ברמה שקשה להאמין שמשפחת דיין לא תקבל תמלוגים על הסצינה הזאת. ועכשיו ניסו לעשות סרט שלם ברוחו, כשדיין ופולי כבר מתים, ורק שייקה לוי הגיע להופעת אורח מעט עצובה. מתברר שקשה לשחזר את האלכימיה שהיתה שם בחולות ב-1976. החלק הכי עצוב ב״גבעה 338״ הוא העובדה שהם מנגנים את ״תן לשים ת׳ראש על דיונה״ שוב ושוב ושוב. 50 שנה חלפו, רן שם טוב מאיזבו נבחר להלחין את הסרט, נפתלי אלטר, יבדל לחיים טובים, עדיין איתנו. אי אפשר היה להשקיע בכתיבת שניים–שלושה שירים חדשים? הקהל בארץ אוהב את ״גבעת חלפון״ בצדק. אני לא יכול להגיד בוודאות שניכר שיוצרי ״גבעה 338״ אוהבים אותו.

מי שיגיע ל״גבעה 338״ בלי לדעת דבר על ״גבעת חלפון אינה עונה״ ועל כך שזו איזו שהיא מחווה משונה לסרט ההוא עשוי לגלות שיש בסרט הזה את המרכיבים הנכונים, שבושלו לא נכון. זה לא סרט גרוע. הוא לא טוב, אבל הוא לא גרוע, הוא בעיקר מיותר ומפוספס. מדי פעם יש בו רגעים שיוצרים את האשליה שאם היו מתעסקים ביצירת קומדיה צבאית ומוותרים על השתלת ציטוטים מיותרים מהסרט ההוא, שמולבשים במקומות הכי לא נכונים, והיו הולכים על התפרעות אנרכיסטית (הדמות של טל פרידמן היא קצת בכיוון הזה, וגם היא מאוד לא מכוילת) אפשר היה לייצר כאן 90 דקות מצחיקות. שחר חסון, טל פרידמן ויעל פוליאקוב (הבת של פולי) מגלמים דמויות עם פוטנציאל קומי מוצלח, אם רק היו כותבים להם בדיחות. יצפאן היה יכול להיות ליהוק מצוין לסרט הזה בסביבות 1997, והוא בעיקר ערבוב משונה בין הדמות של שייקה לוי והדמות של משה איש כסית. אם יש משהו שדיין, הגששים ו״גבעת חלפון״ לימדו אותנו זה שקומדיה עושים כשיש כימיה בין השחקנים והבמאי, ובעיקר כשכולם מגיעים לעשות את אותו סרט, קצת כמו מילואים. לצאת למשימה, לא למטלה. מי שרצה לעשות מעין המשך ל״גבעת חלפון״ היה צריך לפנות לשלישיית מה קשור, או לכל צוות בידור מהודק ומוכח שכבר יש לו כימיה בילט-אין (ערוץ הכיבוד זו אופציה), לגייס את אדיר מילר ככותב פאנצ׳ים, ואולי ככוכב, ולקחת את טליה לביא כבמאית, ולתת להם להשתולל. אלון גור–אריה, שעשה עבודה מצוינת עם ״המוסד״, היה יכול לעשות פארודיה בסגנון מל ברוקס על הסרט המקורי, או על הפקת הסרט המקורי (להראות איך הפקת הסרט היתה מטורפת לא פחות מעלילתו).

הסיבה שיש בי צד אופטימי לכך ש״גבעה 338״ היה יכול להיות טוב יותר – עם צוות אחר, סיפור אחר, תסריט אחר – היא כי יש בו כמה רגעים שבהם אמרתי לעצמי ״חבל שלא כל הסרט תפור מהבד שממנו עשויה הסצינה הזאת״. קחו, למשל, את דמותו של החייל מנחם מנדל. חייל דתי עם תסמונת דאון שמתגלה כגיבור של הבסיס. לא יודע מי כתב את הדמות הזאת ובהשראת מה, אבל מגיע לו צל״ש על דמות מקורית באמת. הנאום שמנחם מנדל נושא בסוף הסרט הוא מקורי, מצחיק ומרגש. אם היו עוד דמויות כמו זו של מנחם מנדל וכמו המונולוג שלו בסוף הסרט או אז ״גבעה 338״ היה הופך להיות סרט שמצטטים אותו, ולא רק סרט שמצטט אחרים.

(גרסה מורחבת לביקורת שפורסמה ב״כלכליסט״, 10.8.2026)

ציוץ