״ספיידרמן: יום חדש״, ביקורת
״ספיידרמן: יום חדש״. בצילום: פיטר פרקר קורא את הביקורות על הסרט
רגע לפני שנכנסתי לראות את ״ספיידרמן: יום חדש״ – סרט הספיידרמן ה-11 שאני רואה ב-25 השנים האחרונות (לא כולל הופעות בסרטי ״הנוקמים״) – התפרסמו הביקורות עליו בתקשורת האמריקאית. לא נכנסתי לקרוא, אבל הכותרות הסגירו את השורה התחתונה: ב״אינדיווייר״ שנאו, ב״The Wrap״ דווקא התלהבו. יפה. אני אוהב דעות קוטביות. ושעתיים ועשרים מאוחר יותר שמחתי לצאת מהאולם עם דעה חד משמעית משלי: שניהם צודקים. מאה הדקות הראשונות נהדרות, 40 הדקות האחרונות מתישות ומבהירות מה הפך את סרטי מארוול לחוויה כה מסורבלת בשנים האחרונות.
ב-2021, הסרט הקודם בסדרת ספיידרמן עשה סוג של נס קטן. הסרט, שבסופו קיבץ אליו לסצינה אחת את שלושת השחקנים שגילמו את ספיידרמן מאז 2002 (טובי מגווייר, אנדרו גרפילד וטום הולנד, הספיידרמן הנוכחי שעשה כבר ארבעה סרטי ספיידרמן, יותר מכל שחקן לפניו), הכניס כמות עצומה של כסף – כמעט שני מיליארד דולר – והיה הלהיט ההוליוודי הגדול הראשון אחרי מגיפת הקורונה. אבל הוא עשה דבר נוסף: הסרט ההוא הסתיים בכך שדוקטור סטריינג׳ מייצר כישוף וגורם לכל העולם לשכוח שפיטר פארקר הוא האיש האמיתי שמאחורי מסיכת ספיידרמן. זה אומר שגם חבריו הקרובים ביותר וגם אהבת חייו, אם.ג׳יי (זנדאיה) ישכחו שהם מכירים אותו. הכישוף הזה עבד כה טוב שנראה שהעולם כולו שכח מקיומו של הסרט ההוא, שהיה אמנם להיט, אבל מגושם וטרחני, חלק מהניסיון המטופש של מארוול להתעסק עם המולטיוורס – קיומם של יקומים מקבילים, שאף פעם לא באמת הצליחו להיכתב היטב ולהיות הגיוניים. האמנזיה של הצופים ושל הדמויות איפשרה לדסטין דניאל קרטון (״טווח קצר 12״), שנכנס לתפקיד הבמאי במקום ג׳ון וואטס שביים את שלושת הסרטים הקודמים, להתחיל את הסרט עם כל מה שסרט גיבורי–על צריך: פחות חיבוטי נפש וייסורים עצמאיים, ויותר מכות. סרטי גיבורי העל של מארוול כל כך התנפחו בשנים האחרונות שכל דמות שם מסתובבת בעולם כאילו היא המלט, גוררת רגליים עם גולגולת ביד אחת, חרב ביד השניה, ועם איזה דיכאון קיומי ותחושת נקם ועלבון. מארוול נהנתה להפוך את גיבורי העל מגיבורים לנבלים, לדמויות שלא מבינות את גבולות הכוח שלהם ולכן אחראיות על מוות חסר אבחנה. ואילו הפתיחה של ״ספיידרמן: יום חדש״ גרמה לי להיזכר למה ספיידרמן היה בעצם גיבור–העל הראשון שממש אהבתי כשהייתי ילד בן עשר עם סדרת האנימציה ששודרה בבקרי סופי השבוע בטלוויזיה האמריקאית: הוא פשוט ילד טוב עם כוחות על שעוזר למשטרה לנקות את ניו יורק מפושעיה. זה אולי נאיבי – להאמין שהשוטרים או אנשי החוק הפדרליים הם באמת הטובים – אבל זה מחזיר איזו תחושה של כיף שניטלה מסרטי גיבורי העל מאז ש״הנוקמים: סוף המשחק״ פחות או יותר חיסל את הז׳אנר הזה אחת ולתמיד.
הנאיביות של פיטר פרקר היא למעשה נושא הסרט החדש. פרקר – שכנראה לא ראה את סרטי מארוול הקודמים ולא קיבל עדכון שכל המנגנונים הממשלתיים האמריקאיים מושחתים – שמח לעזור לכוחות הביטחון, המקומיים והפדרליים. למשך רוב הסרט הוא מתמודד עם נבל שאת זהותו אנחנו לא יודעים, דמות שנכנסת בכוחות טלפתיים למוחם של מי שמולם וגורמת להם לדבר ולפעול בפקודתה. וכך, למעשה, כל תושבי ניו יורק הופכים לנשק בתפעולה של הדמות המסתורית הזאת. אחד הדברים היפים בסרט – והרבה זמן לא ראיתי בחירות אסתטיות מרשימות בסרט של מארוול – היא ההחלטה של קרטון להציג את מעבר הטלפתיה בין דמות לדמות כמין תנועת הצלפה של ראש והגוף, כמו יריקה אבל של תודעה. וכשזה נעשה לאורך בלוק רחוב שלם עם רצף של עשרות אנשים, זה נראה כמו מופע מחול של פעלולנים, שאפשר רק לנחש שהם רקדנים שלוהקו לתפקיד שהוא גופני בעיקרו. בסרטים שבהם מרבים לדבר על אפקטים ופעלולים, דווקא בחירה פשוטה המבוססת על כוריאוגרפיה ותנועת גורמת לסרט הזה להפוך למקורי.
אחד הדברים שהפכו את מארוול מהצלחה למטלה היא הנטייה שלהם לגדוש עוד ועוד דמויות לתוך כל סרט. מבחינתם, הגיע רגע אי שם לפני עשר שנים, שבו איירון מן וספיידרמן וקפטן אמריקה כבר לא יכלו לסחוב סרט לבד. כמו הופעות חיות שחייבות עוד ועוד אורחים לליין–אפ, מארוול הרגישו שלא מספיק גיבור אחד, צריך זר של גיבורים לכל סרט, צריך להקיף אותם בעוד ועוד גיבורי–על נלווים. כל סרט סולו הפך למופע אנסמבל, וכל אחד מקבל חוט עלילה שאף פעם לא היה באמת מספק. בתוך כך, אחת הדמויות האהובות עלי של מארוול מעולם לא הצליחה למצוא פיתוח קולנועי מספק. זה ההולק, הענק הירוק. אני ממש משתוקק לסרט הולק חדש. בתחילת שנות ה-2000 ניסו פעמיים להציג אותו בסרט קולנוע משלו, וזה לא עבד. זה לא היה רע, בעיני, אבל הקהל לא אכל. אני חושב, בדיעבד, שזה היה בגלל האפקטים. ומאז הוא תמיד מסתפח לעלילות של אחרים. לכן, כמה שמחתי לראות את פיטר פרקר הולך לשוחח עם ברוס באנר (שלא זוכר מי הוא – כי הכישוף מהסרט הקודם, זוכרים?) בענייני די.אן.איי ומוטציות, והידיעה הברורה שברוס באנר במערכה הראשונה הוא הבטחה לקבל את הענק הירוק במערכה השלישית. אז החיבור של ספיידרמן וההולק גרם לי לחוש שלקרטון ולי יש בדיוק אותו טעם בגיבורי-על ולמה אנחנו מצפים מהסרטים שלהם. לכן, במשך קרוב למאה דקות קיבלתי סרט קיץ אידיאלי, קצבי, עשוי היטב, בטעם של פעם, שגרם לי לחשוב שמארוול סוף סוף התעשתו וחזרו לימים שבהם הם עשו את סרטי ״איירון מן״ ו״קפטן אמריקה״ הראשונים והמהנים. גם העובדה שהסרט מכניס בעדינות את היקום הקולנועי של ״אקס–מן״ לסיפור היתה מוצלחת בעיני.
אבל ההנאה לא שרדה עד לכותרות הסיום. בסרט ארוך מדי, מידת האנרגיה והלהט הלכו ודעכו, דמויות משנה ורעיונות עלילתיים שהוצגו בפתיחה, נעלמו בהמשך, והכדורים שקרטון ליהטט בהם יפה במשך מערכה וחצי התחילו ליפול. ובעיקר, הטון הבכייני של גיבורי העל שוב השתלט על העלילה. אני יכול רק לנחש שחלק מתסבוכות העלילה לקראת סוף הסרט נועדו כדי להזין את הסרטים הבאים – יש ״נוקמים״ חדש שמתוכנן לדצמבר – ושחצי השעה האחרונה כבר הוכתבה על ידי האולפן כדי להזין את המשך הסדרה. הסרט נהיה כבד, חסר חיוניות ומעיק שלא לטובתו. וסרט שהתחיל עם אנרגיית ״שלא יגמר לעולם!״ הסתיים לפחות רבע שעה אחרי המשאלה ״שייגמר כבר!״.
כמה הערות בשולי הדברים:
1. כשבאולפני סוני, שמפיצים את הסרט, הבינו שכל מסכי האיימקס בעולם תפוסים לכל חודש אוגוסט עם ״האודיסאה״ ול״ספיידרמן״ לא תהיה אפשרות להיות מוקרן בפורמט המסך הענק, הם הזדרזו להפיק כמה קטעי פעולה שצולמו באופן יעודי עבור מסכי ScreenX. אלה אולמות, שאני באמת מקווה שלא טרחתם לצפות בסרט בהם, שבו הפריים נמתח גם לקירות מצידי הצופים, למעין חוויה אימרסיבית שבה הסרט מקיף אתכם משלושה כיווני אוויר. ניסיתי כמה פעם לראות סרטים בדרך הזאת ואני כאן כדי להעיד שזה פורמט ההקרנה הכי מטומטם בעולם. לא ראיתי אמנם את כמה דקות המסך שצולמו באופן ייעודי לפורמט הזה, אבל בכל סרט אחר שראיתי באולם הזה חשבתי שמדובר בהשחתה מוחלטת של חזון הבמאים, וגם איכות ההקרנה עצמה גרועה. זו דרך ממש רעה לראות סרטים.
2. טום הולנד, זנדאיה וג׳ון ברנת׳ל מופיעים כעת גם ב״ספיידרמן: יום חדש״ וגם ב״האודיסאה״. שני הסרטים שהיום ממלאים את כל אולמות הקולנוע בישראל.
3. שני סרטים חדשים מתרחשים בניו יורק. ״ספיידרמן: יום חדש״ ו״גומרים את הלילה״. אבל רק אחד מהם באמת צולם בניו יורק, וזה לא ״ספיידרמן״, שצולם בגלזגו.
(גרסה מורחבת לביקורת שהתפרסמה ב״כלכליסט״, 30.7.2026)
