דרייבר ב"פרארי". הנהג של מר אנזו

דיברתי על "פרארי" בפודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. האזינו בספוטיפיי (או בשאר שירותי הסטרימינג) או לחצו להאזנה כאן

זה לא פוליטיקלי קורקט, אבל בואו נדבר לרגע בשבחיו של ניכוס תרבותי. בשנים האחרונות זה הפך לא מנומס ואף נחשב לא מכובד כשבמאי אמריקאי עוסק בתרבות שאינה שלו, וזה מתפרש על ידי טהרנים כאילו הוא מבצע גזל תרבותי. לכן, כשמייקל מאן – אמריקאי יהודי – מביים סרט המתרחש כולו באיטליה ועוסק בדמויות איטלקיות, ועושה זאת עם שחקן ראשי אמריקאי (אדם דרייבר), שחקנית ראשית ספרדיה (פנלופה קרוז) והסרט כולו דובר אנגלית במבטא איטלקי, נראה כאילו הפרויקט הזה לא מתאים לרגישויות של תקופתנו. כיום כבר לא נוהגים לעשות כך. מצד שני, למראה "פרארי" (שיאמר לזכותו שצולם כמעט כולו באיטליה), ברורה ההבנה שאף אחד אחר חוץ ממאן לא היה יכול לעשות את הסרט הזה ככה, עם כזה שוונג, ולבצע אותו היטב, ולכן עדיף כך מאשר לא בכלל. הסרט, שמתרחש ב-1957, אמנם נראה מיושן – במשחק ובשפה – אבל גם זה עובד לטובתו. זאת נראית כמו הפקה אמריקאית בינלאומית שצולמה ב-1972 והתגלתה רק עכשיו בגנזכים. ובקיצור, אין כאן שום דבר אופנתי ועכשווי בסרט הזה – שיש בו המון אגו, ולא פחות טסטוסטרון מאוקטן – וזה נראה נהדר. מיושן והכל.

זה הסרט הראשון שמייקל מאן בן ה-80 – האיש מאחורי "היט", "המקור" ו"אחרון המוהיקנים" – מביים מזה עשר שנים. והאמת, זה נס שהסרט הה בכלל יצא אל הפועל. יש פרויקטים ששומעים עליהם כל כך הרבה שנים עד שהם מתפוגגים מאליהם ומעולם לא יוצאים אל הפועל. החלום של מאן לביים סרט עלילתי על אנזו פרארי, יצרן מכוניות המירוץ האיטלקי, נראה היה שלא יתגשם לעולם. אבל הוא לא ויתר והקדיש את עשר השנים האלה לקושש משקיעים. כמו פרנסיס פורד קופולה, שסיפר על עצמו כשביים סרט על יצרן מכוניות ("טאקר, האיש והחלום"), כך גם מאן הוא האיש והחלום, שמוצא במהנדס המכוניות התחרותי הזה מטאפורה ליוצר שיהיה מוכן להקריב הכל כדי לגשים את חזונו. כמו במאי על סט, כמו גנרל בשדה הקרב, פרארי של מאן הוא אדם שידרוס את כולם וידרוש מנהגיו להקריב את חייהם, כדי שהוא יהיה מספר אחת.

למעשה, ההפקה של "פרארי" כל כך התעכבה והתאחרה ונראתה חסר סיכוי, שב-2019 יצא סרט אחר – "פורד נגד פרארי" – שנראה כאילו הוא יהפוך את חלומו של מאן למיותר. "פורד נגד פרארי", שביים ג'יימס מנגולד (מאן נגד מנגולד), שהתרחש בשנות השישים, היה סרט נהדר, אבל הוא הביט בתעשיית המירוצים מנקודת מבט אמריקאית, שבה חברת פורד האמריקאית מנסה להוכיח שהיא לא פחות טובה מחברת פרארי האיטלקית, עם מוניטין האיכות האליטיסטי שלה. בסרט ההוא התלבט אנזו פרארי למי למכור את החברה שלו כדי להציל אותה מפשיטת רגל: לפורד האמריקאית או לפיאט האיטלקית. ב"פרארי" של מייקל מאן – ששומר אמונים לנקודת המבט האיטלקית – אנו חוזרים שש שנים אחורה בזמן, ומבינים איך קרה שחברת פרארי בכלל נקלעה לקשיים האלה שגרמו לאנזו להרים טלפון להנרי פורד מלכתחילה. שני הסרטים האלה יהיו דאבל פיצ'ר מצוין.

אנזו פרארי בסרטו של מאן הוא מפלצת אגו פרפקציוניסטית, שמצד אחד מנסה לחסום את רגשותיו, בעקבות מות בנו ממחלה, ומצד שני חי חיים מלאי רגש – יחסים של שנאה ואהבה יוקדים – עם אשתו (קרוז), המאהבת שלו (שיילין וודלי) ועם הנהגים שלו. אם סרטו של מנגולד היה "פורד נגד פרארי", הרי שלסרט הזה אפשר היה לקרוא "פרארי נגד מזראטי", כאן חברת מזרטי האיטלקית היא האנטגוניסטית שניצבת מול הפרוטגוניסט שלנו – שני מפעלי רכב יוקרתיים הממוקמים בטוסקנה, בין ההרים והעמקים, והכבישים המפותלים מהימים לפני שמנהרות נחצבו לתוך ההרים וכבישים מהירים נסללו כדי ליישר את הטופוגרפיה. בכבישים האלה מתרחשת המערכה המרכזית של הסרט, במהלך מירוץ אלף המיילים, מברשה לרומא וחזור – כשהסרט מתמקד בדרכים שבין מודנה לבולוניה, בין המפעל של פרארי למפעל של מזרטי – ועושה שימוש פוטוגני ותיירותי למדי בכבישים ובנופים, אבל גם מבהיל בפיתולים והתהומות, הגשר הצר מאוד בין חיים ומוות שיש במירוצי המכוניות ובחייו של פרארי. יש אסון מעבר לפיתול, שהופך את הסרט מדרמה לטרגדיה.

"פרארי" הוא הסרט האמריקאי האחרון שמופץ בשנת 2023, והוא מתחבר ל"אופנהיימר", ל"מאסטרו" ול"נפוליאון". כולם ביוגרפיות קולנועיות מאת במאים בעלי שם, על אנשים שאפשר לתאר אותם גם בגיבורים וגם כנבלים, כולם מציגים מערכות יחסים מורכבות וטעונות מאוד עם בנות הזוג שלהן, שבדיעבד היו מקור הכוח והמנוע של הישגיהם. ובעיקר, נדמה ש"פרארי", ממש כמו הסרטים הביוגרפיים האחרים מהשנה, מתפקד כפורטרט עצמי של הבמאי שלו, שדורש פרפקציוניזם משותפיו ליצירה, חותר ליצירת מופת ולניצחון, לא משנה כמה אנשים ישלמו על החזון הזה בחייהם, ומה יהיה המחיר האנושי והאישי כדי להגיע לשם, העיקר להגיע ליעד ולהגשים את החזון.

(גרסה מורחבת לביקורת שהתפרסמה ב"כלכליסט", 30.12.23)

ציוץ