"מאסטרו". למנצח שיר מזמור

דיברתי על "מאסטרו" בחלק השני של פודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. האזינו בספוטיפיי או לחצו להאזנה כאן

(הביקורת הזאת אינה על "מאסטרו", סרט צרפתי עם שם כמעט זהה שיצא השנה ושהיה רימייק ל"הערת שוליים", אלא על הסרט האמריקאי שהוא ביוגרפיה על לאונרד ברנשטיין)

"מה אתה רוצה?", שואל מישהו את המלחין והמנצח לאונרד ברנשטיין. "אני רוצה את הכל", הוא עונה. "המאסטרו", סרטו החדש של ברדלי קופר ("כוכב נולד") כבמאי, שחקן ראשי, שותף לתסריט ולהפקה (לצד מרטין סקורסזי וסטיבן ספילברג), הוא ביוגרפיה של ברנשטיין. והוא אכן משיג הכל: אומרים לו לוותר על הלחנת מיוזיקלס וסרטים שנחשבים נחותים ולא רציניים עבור אנשי המוזיקה הקלאסית, אומרים לו שלעולם לא יתנו ליהודי לנהל תזמורת פילהרמונית באמריקה ושלפחות יחליף את שמו. אבל ברנשטיין לא מוותר ולא מתפשר ולא עושה מה שאומרים לו, אז הוא מלחין גם בידור לבמה ולמסך וגם סימפוניות וגם הופך למנצח הראשי של התזמורת הפילהרמונית של ניו יורק. רצה הכל וקיבל הכל.

באחת הסצינות היפות בסרט – ובסרט הזה יש המון סצינות מאוד יפות – נראה ברנשטיין מנצח על מקהלה שמבצעת את אחת מיצירותיו. עיני כל הזמרים וגם הזמרות במקהלה נוצצים כלפיו, כולם נועצים במנצח ובמלחין מבט מעריץ ומאוהב. לכל אחד מהם ומהן היה סיכוי להיות המאהב או המאהבת הבאה שלו. סרטו של קופר מציג את ברנשטיין כאמן טוטאלי ללא מנוחה וללא מעצורים – הוא רוצה להספיק הכל והוא חושק בכולם, ומרגע שמנוע הטורבו שלו ניצת, הוא לא נח לרגע, עד למותו ב-1990 בגיל 72.

סיפורו של ברנשטיין נפתח במה שנראה כמו החלום של כל מי שעובד בעסקי הבמה והשעשועים: ב-1943, בדיוק לפני 80 שנה, כשהיה בן 25, הוא קיבל טלפון שמודיע לו שהוא מוזעק להחליף את המנצח של התזמורת הפילהרמונית של ניו יורק שחלה. בהתראה של כמה שעות, ללא חזרה מוקדמת עם התזמורת, ברנשטיין ממלא את מקומו של המנצח ברונו וולטר והופך בין לילה לכוכב החדש בשמי המוזיקה בניו יורק. קופר מביים את הרגע הזה בתנופה עוצרת נשימה: לא רק הקריירה של ברנשטיין משוגרת לאוויר העולם כמו פגז מתותח, כך גם המצלמה, שטסה במהירות ובווירטואוזיות בין המסדרונות והיציעים של קרנגי הול. פתיחת הסרט מסחררת בכמות הניים–דרופינג במילייה שבו חי ופעל ברנשטיין. הנה ארון קופלנד, המלחין, והנה ג'רום רובינס, שיעשה את הכוריאוגרפיה של "סיפור הפרברים", שברנשטיין הלחין (רובינס גם היה שותף לבימוי הסרט), והנה בטי קומדן ואדולף גרין, שכתבו את "שיר אשיר בגשם" ויעבדו עם ברנשטיין על השירים ל"יום בניו יורק" (גרסת הבמה), וזה הבית של קלאודיו אראו, הפסנתרן הצ'יליאני המהולל שהמסיבה שהוא עורך תהיה הרגע המשמעותי השני בחייו של ברנשטיין, על פי סרטו של קופר: הרגע בו הוא יפגוש את פלישה מונטאלגרה–כהן (קארי מאליגן), שתהיה בת זוגו ל-30 השנים רבות התהפוכות הבאות.

למרות שברנשטיין הוא הכוכב והוא הדמות מלאת הכריזמה, פלישה היא למעשה גיבורת הסרט. היא המפרש שלו וגם העוגן, זו שתניע את הקריירה שלו קדימה, וגם תחבר אותו חזרה לאדמה בכל פעם שהאגו שלו יאיים להעיף אותו אל מחוץ לאטמוספירה. הסרט בנוי סביב שתי שיחות של פלישה עם אחותו של לאונרד (בגילומה של שרה סילברמן), בראשונה היא מספרת על כך שהיא מודעת לליבידו הבלתי ניתן לדיכוי של ברנשטיין, ויחסיו עם גברים, והיכולת שלה להכיל את תשוקותיו של בעלה מבלי לחוש שזה בא על חשבונה, ובשניה, שנים אחר כך, שבה היא מתוודה שהיא טעתה שתצליח להיות הדמות הדומיננטית בחייו של מי שפשוט לא יודע שובע. ובכל זאת, בסצינה יפהפייה שמצולמת בקתדרלת אלי, בעת ביצוע הסימפוניה השניה של מאהלר, הסרט מגיע לקרשצ'נדו נהדר שמראה שלמרות כל המשברים והשיאים, העליות והירידות, נוכחותה של פלישה בחייו נותרה משמעותית. למרבה הצער – ולמרות שזה היה יכו להיות מקום מושלם לשים את הכתובית "הסוף", ולסיים בטון אופטימי ומעודד, הסרט לא מסתיים שם.

עם סקורסזי וספילברג לצידו כמפיקים אחראיים (אחרי שסקורסזי החליט שלא לביים את הסרט, ספילברג לקח את הפרויקט תחת חסותו, כמעין נספח לעבודה שלו על "סיפור הפרברים" שברנשטיין הלחין), קופר מפגין כבמאי חוש ויזואלי פנומנלי, עם כמה וכמה רגעים נהדרים של תמונה ומוזיקה, של דימויים ויזואליים עוצמתיים ותנועות מצלמה מרהיבות שמספרים סיפור שלם. קופר, למשל, נותן לברנשטיין לדמיין את "יום בניו יורק" כמיוזיקל שבמרכזו הוא עצמו רוקד עם אשתו, לציון מערכת יחסים שקמה לתחייה על הבמה, אבל דועכת מחוץ לה. בשוט יפהפה, שמספר את סיפור הסרט כולו, המצלמה רואה את פלישה מתבוננת בבעלה המנצח, כשהיא מוסתרת מאחורי הקלעים על ידי מסך, ואנחנו רואים את תנועותיו של ברנשטיין מנצח רק כללית על אותו מסך, דימוי עוצמתי למילים "חיה בצילו". ובסצינה היפה בסרט, ברנשטטין מנצח על הסימפוניה השנייה של מאהלר בקתדרלת אלי, רגע תזמורתי ומוזיקלי מלא הוד ועוצמה, כשברנשטיין מנצח עליו בכל גופו, ורק בסוף הסצינה תנועת מצלמה חושפת שכל היצירה הזאת מבחינתו נוגנה לקהל של אשה אחת: פלישה. רגע קולנועי מרגש שמביא לסיומה מערכת יחסים שידעה עליות ומורדות. זה אחד הדברים שיפים בסרט הזה, היכולת של קופר לספר את הסיפור שלו באמצעות תמונה ופסקול, ולאו דווקא דיאלוגים (ראויה לציון גם הסצינה שבה הבובה המתנפחת של סנופי חולפת מול חלון משפחת ברנשטיין בניו יורק, במהלך מצעד חג ההודיה של מייסיז, כאקורד סיום אירוני לריב גדול בין בני הזוג).

אבל ממש כמו שהיה ב"כוכב נולד" גם ב"מאסטרו" מתברר שקופר אוהב להציג את הסבל בחיי דמויותיו אפילו יותר משהוא נהנה להראות את רגעי האופוריה והיצירה שבהם. זו תכונה מעיקה של קופר כסטורי–טלר, שכנראה מסוגל לתאר חוויה של יצירה רק מתוך הסבל, הכאב והמצוקה שהיא יוצרת, והוא נמשך לדמויות של אמנים שרק גורמים לכאב לכל מי שסובב אותם. מהסיבה הזאת, "מאסטרו" הוא סרט מלא בשיאים, אבל שמסתיים בטון נטול חדווה, ששומט את הקרקע מתחת למוניטין ולהישגים של גיבוריו (ובאופן אישי, הפטריוט שבי הצטער שהסרט – שדווקא עוסק לא מעט ביהדות של ברנשטיין – נמנע מלהזכיר את הקשר ההדוק שהיה לו עם ישראל ועם התזמורת הפילהרמונית הישראלית).

"מאסטרו" – שהופק על ידי נטפליקס, אבל מופץ תחילה בבתי הקולנוע – מגיע למסכים שנה אחרי "טאר – המנצחת", והם כמו שני הפכים של אותו סיפור בדיוק: "טאר" (הבדיוני) היה קר כקרח, "מאסטרו" (המבוסס על איש אמיתי) בוער כמו אש. אבל שניהם מציגים את המנצחים כמיזוג בין אמנים מיוסרים ובין דיקטטורים, אנשים שצריכים לפקד על צבא, שדורשים ציות ומשמעת מהתזמורת שלהם (שני הסרטים אף מציגים סצינות דומות בכיתת אמן עם סטודנטים) אבל הם עצמם מתנהגים בפזיזות וממטירים סבל על כל מי שסביבם. יש בשניהם איזשהו דימוי מעניין על אנשים יצירתיים בעמדת כוח, על העדינות שבאמנות והכוחנות שמתלווה ליצירה. שני הסרטים האלה הם טרגדיות, למעשה. אבל "מאסטרו", לפחות, עושה חסד עם אדם שהיה אמור להיות מאחורי הקלעים אבל לא סבל אלמוניות, הפך למעין כוכב רוק של עולם המוזיקה הקלאסית, הנגיש אותה להמונים ושינה את פני עולם המיוזיקלס על הבמה ובקולנוע. לאונרד ברנשטיין חתום על יצירות מופת. לרגעים גם "מאסטרו" כזה.

(גרסה מורחבת לביקורת שפורסמה ב"כלכליסט", 6.12.2023)

ציוץ