"וונקה". סרט מתוק

הידעתם שכבר 407 תוכניות אות הפתיחה של "סינמסקופ ברדיו הקצה" נפתח עם ג'ין וויילדר בתור ווילי וונקה? לא זוכרים? לחצו והאזינו לפתיח. אני מדבר על "וונקה", כולל כמה מהשירים היפים בפסקול של ניל האנון, איש הדיוויין קומדי, בפודקאסט הקולנוע שלי. האזינו בספוטיפיי או לחצו להאזנה כאן

ווילי וונקה מגיע בפעם השלישית אל מסכי הקולנוע ויש סיכוי שלא תזהו אותו. נטפליקס אמנם קנו את הזכויות לרוב הספרייה של של רואלד דאל (אם עוד לא ראיתם את ארבעת הסרטים הקצרים של ווס אנדרסון על פי דאל שעלו שם באחרונה, אתם מפסידים את הדבר הכי יפה שתראו השנה), אבל הזכויות לדמותו של ווילי וונקה נותרו בידיים של אולפני וורנר, ולכן הם מחויבים להביא אותו למסך אחת לכמה שנים. בפעם הראשונה זה היה ב-1971, במיוזיקל נפלא אבל מעט אקסצנטרי בכיכובו של ג'ין וויילדר. הסרט לא הצליח במיוחד, למרות שהפך לסרט פולחן עם השנים, אבל השאיר אחריו כמה שירים נצחיים שכתבו אנתוני ניולי ולסלי בריקוז. ב-2005 טים ברטון וג'וני דפ יצרו את העיבוד הכי נאמן למקור לספר של דאל "צ'רלי והשוקולדה", ולמרות שהם הזכירו לנו שצ'רלי הוא גיבור הסיפור, עדיין היה זה וונקה – סוג של סוציופת בגרסה של ברטון ודפ – שהיה כוכב הסרט וגונב ההצגה בו.

ועכשיו מגיע "וונקה". לנעליים של וויילדר ודפ, שגילמו את וונקה כמו אדם ברמות שונות של תמהונות ואיזו מחלת נפש, נכנס כעת טימותי שאלאמה, שהופך את וונקה לדמות יותר מתוקה מהשוקולד שהוא מייצר. פול קינג, הבמאי המוכשר של שני סרטי "פדינגטון", כתב בעצמו סיפור שמציג את וונקה כאיש צעיר ונורמלי לחלוטין, בעלילה שאין לה שום קשר למקור של רואלד דאל (למעשה, לצורך אחת מעלילות המשנה, קינג דווקא גונב מעט מ"מטילדה", אבל ב"צ'רלי והשוקולדה" הוא לא נוגע). אם חושבים על זה, בגרסה העכשווית הוא יותר צ'רלי באקט מאשר ווילי וונקה – מתוק, תמים, טוב לב, ומי שמגלה שהעולם סביבו אכזר ונטול צדק והוא נלחם את מלחמתם של אלה שמזלם לא שפר עליהם. כל זה, בצירוף כמה שירים חמודים מאוד, הופכים את "וונקה" לסרט מתוק בפני עצמו, שאולי יוביל לסדרת סרטי המשך, אבל שיהיה ברור שלאף אחד מהם אין באמת קשר עם ספרו המקורי של דאל.

וונקה של דאל היה, למעשה, הנבל של הסיפור. מפלצת מסתגרת ושונאת אדם בכלל וילדים בפרט, למרות שהוא היה בעל מפעל לממתקים שהיו מיועדים בראש ובראשונה לקהל יעד של ילדים – אולי קצת כמו דאל עצמו, שהוא וסיפוריו נודעו במיזנתרופיות מענגת לקריאה. כשהוא מארח במפעלו חמישה ילדים שזכו בהגרלה ומצאו את כרטיס הזהב, כל חששותיו של וונקה לגבי טיבו הגרוע של המין האנושי מתגשמות והוא פוגש הורים וילדים איומים וגסי רוח. רק צ'רלי באקט טוב הלב ממיס את ליבו וגורם לו לשנות את דעתו. וונקה של קינג, לעומת זאת, הוא ילד–גבר חייכן ומנומס, שחוזר ממסעותיו בעולם, שם איתר את חומרי הגלם להכנת השוקולד הטוב בתבל (או שמא בזז באדנות קולוניאלית את אוצרות הטבע של העולם למטרותיו המסחריות). כשהוא מנסה להקים את חנות חלומותיו בסמטת השוקולד (שנראית בדיוק כמו פסאז' הגלריה בנאפולי) הוא מגלה שקיים שם קרטל של שלושה יצרני שוקולד חמדנים ומרושעים שיעשו הכל לא רק למנוע מוונקה לפתוח חנות לצידם, אלא גם ינסו ממש לחסל את התחרות, בשיטות העולם התחתון ותוך שוחד של מפקד המשטרה. במילים אחרות, ווילי וונקה מגלה בסרט הזה את כשלי הכלכלה הקפיטליסטית ואת הצורך ברגולציה שתמנע קרטליזציה. וזו, האמת, שעת חינוך לא רעה עבור ילדי המאה ה-21, שמגלים בסרט הזה ששוקולד זה אמנם טעים, אבל גם משמין ומסוכן. וכך גם כסף.

לרגעים הסרט פונה לעלילות משנה בהשראת צ'רלס דיקנס, כשוונקה מוצא את עצמו פועל דחק במכבסה שמנצלת עניים ומשעבדת אותם לחיים של עבדות, ולרגעים קינג הופך את הסרט למעין סרט שודים – דבר שהוא עשה גם ב"פדינגטון" ולכן זו נוסחה קבועה אצלו, שאותה הוא דווקא מבצע בחן רב. שום דבר מזה לא שייך לעולמו של רואלד דאל, אבל התוצאה סימפטית כמעט לכל אורכה. אבל כל אלה רק מדגישים את העובדה שקינג חיפש השראה בכל מקום חוץ מאשר בספרו של דאל. יו גרנט, שגנב את ההצגה בתור הנבל ב"פדינגטון 2", עושה בדיוק אותו הדבר גם כאן, הפעם בתור האומפה לומפה שרודף את וונקה. כן, קינג ושות' העלימו את העובדה שוונקה המקורי היה סוג של סוחר עבדים שהעסיק את בני שבט האומפה לומפה קטני הקומה במעלו, וממציא לדמויות האלה סיפור רקע חדש, שהופך אותם לשותפים למסעו של וונקה, ושותפים למפעל השוקולד שלו, ולא מנוצלים על ידו. הפרולטריון הופך להיות שותף לאמצעי היצור. לא בטוח שדאל – השמרן והאנטישמי על פי עדות עצמו – היה מרוצה מהפרשנות הזאת. אבל ככה יעשה לאיש שהיה גאון בספרים, ואדם נורא בחיים (כולנו מתעלמים מזה, אבל אם תקראו את השם "וונקה" במבטא בריטי קוקני הרי ששמו של הגיבור ממש גס, וזו הגאונות המרושעת של דאל).

אולפני וורנר עושים כאן מהלך מעניין, שמתעלם מסרטו של ברטון ולכן "וונקה" – מבחינת הטון שלו, וגם מבחינת המוטיבים המוזיקליים – הוא למעשה הפריקוול ל"ווילי וונקה ומפעל השוקולד", הסרט עם ג'ין וויילדר מ-1971, שבאמת מגיע לו רימייק עדכני ומושקע שמתישהו בוודאי עוד יגיע. לא בטוח ששאלאמה, שחקן עם חן אבל ללא כריזמה, הוא האיש הנכון לגלם את וונקה המבוגר, וכלל לא ברור איך הילד הסימפטי מהסרט החדש יגדל להיות וונקה המבוגר שנפשו מצולקת מטראומות ומיזנתרופיה, אבל זו כבר לא תהיה הבעיה של פול קינג שמוכיח שהוא במאי קצבי, מוזיקלי, שתכניו מתאימים בלי יוצא מן הכלל וללא שום טריגרים לכל המשפחה כולה, מתינוקות ועד קשישים, ושהסרט שלו מצליח להיות בעת ובעונה אחת גם מאכזב וגם ממש חמוד.

(גרסה מורחבת לביקורת שפורסמה ב"כלכליסט" ב-14.12.2023)

ציוץ