חואקין פיניקס ב"נפוליאון" של רידלי סקוט. נפוליאון דיינמייט

דיברתי על "נפוליאון" של רידלי סקוט בפודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. האזינו בספוטיפיי או לחצו להאזנה כאן

רידלי סקוט מוקסם מהתקופה הנפוליאנית. הסרט הראשון שלו, "הדואליסטים", התרחש בזמן מלחמותיו של נפוליאון, וכך גם סרטו הלפני אחרון, "הדו קרב האחרון". בסרטו החדש – כשהוא כבר בן 86 – סקוט מטפל סוף סוף באיש עצמו ולא בחייליו תאבי הקרב. חואקין פיניקס, בהברקת הליהוק של השנה, מגלם את נפוליאון, מאז שהיה קצין תותחנים זוטר שעומד בכיכר הבסטיליה ורואה את ראשה של מארי אנטואנט נערף בסוף המהפכה הצרפתית, ועד למותו בגלות על האי סנט הלנה, 40 שנה אחר כך. סקוט ופיניקס לא מייצגים את נפוליאון כאיש נמוך ועם תסביכי גובה, אלא כילד קטן, שחי את חייו כדי לרצות את אמו, להראות לה שהכלומניק מקורסיקה יכול להפוך לקיסר צרפת ולכובש אירופה. בהתאמה, האיש עם תסביך האם הזה ייצור קשר לא פחות מתוסבך, כפייתי ותלותי עם אשתו, ז'וזפין (ונסה קירבי), וגם לה הוא ינסה להוכיח במכתביו שכל מדינה חדשה שהוא כובש, כל צבא שהוא מביס, הוא עושה הכל בשבילה. לא פלא שכיבוש היא מילה שגברים משתמשים כדי לדבר על מדינות ועל נשים.

סטנלי קובריק חלם שנים לביים סרט על נפוליאון, אחד הפרויקטים הגנוזים המפורסמים בתולדות הקולנוע. קובריק כבר כתב תסריט, ליהק, חקר לוקיישנים וערך תחקיר מדוקדק לפני שנטש את הפרויקט (שאלמנטים ממנו השפיעו על "בארי לינדון" שלו, המתרחש באותה תקופה). סקוט, מאז שהוא במאי, מנסה (לשווא, לדעתי) להוכיח שהוא גדול מקובריק. "הנוסע השמיני" היה ה"2001: אודיסיאה בחלל" שלו, "גלדיאטור" היה ה"ספרטקוס" שלו, ועכשיו הוא עושה את "נפוליאון". אבל זה לא נפוליאון של קובריק, אלא זה סרט שמאוד מתאים לפילמוגרפיה של סקוט. קובריק היה ניהילסט, אנטי ממסדי, חתרן, הוא עשה סרטים שזלזלו באנשי השררה ובעלי הכוח וסרטיו היו בעלי נקודת מבט אפלה וסרקסטית. לא ברור איך הוא היה עושה את "נפוליאון" שלו, אבל ספק אם זה היה יוצא שיר הלל לכובש הגיבור. סקוט, לעומת זאת, מעריץ כוח וכוחניות, הוא עושה סרטים על קיסרים, כי הוא עצמו רוצה להיות קיסר. קשה להתחמק מהעובדה שסקוט מעריץ את נפוליאון ואף מזדהה איתו. הוא רואה את עצמו בנפוליאון: מקצוען לעילא, שמקבל משימה ומיד יוצא לבצע אותי, בלי אלוהים ובלי מצפון. והוא דואג שהמשימה הבאה אחריה תהיה מאתגרת ומתגמלת יותר. ואכן, הקטעים הכי טובים בסרט – ויש לא מעט כאלה, בסרט שהוא לא נטול בעיות – הן סצינות המלחמה. יש ז'אנר שנקרא "סרט מלחמה", "נפוליאון" הוא סרט מלחמות: ספרתי חמש כאלה בשעתיים וחצי (בינואר תעלה לאפל טי.וי – שמימנה את הסרט – גרסה בת ארבע שעות). שלושה קרבות שבהם נפוליאון וצבאו מנצחים, ושני הקרבות שמביאים לנפילתו: ניסיון הכיבוש של רוסיה ב-1812 (שהיה השראה ליצירה המוזיקלית של צ'ייקובסקי) והקרב בו הובס בווטרלו (שהיווה השראה ליצירה המוזיקלית של אבבא).

נפוליאון, אנחנו למדים, היה אסטרטג עילוי עם כישרון נדיר בלוחמת תותחים ("זו גיאומטריה", הוא מסביר, "אני פשוט יודע איפה להציב אותם"). וסקוט כמוהו: הבו לו סצינת קרב עם אלפי ניצבים ומאות סוסים והוא יעשה ממנה משהו מרהיב, הוא פשוט יודע איפה להציב אותם. אם זה גם קורה ביום מושלג, על אחת כמה וכמה. סקוט, כמו נפוליאון, אוהב מלחמות, הוא טוב בהן. אלה בני האדם שקשה לו איתם. כמו תמיד בכל סרטיו גיבוריו לא נראים כמו אנשים בשר ודם, אלא אוסף של תכונות, רעיונות ודחפים. אין פילוסופיה בדמויות, מלבד הרצון לכבוש או להדוף. יש בסרטיו של סקוט משהו ניאנדרתלי, ונראה שהוא תמיד מזדהה עם הדמויות האיומות ביותר. לכן סרטיו אינם מהווים חוויית צפייה נעימה, אבל כשהוא במיטבו – וזה קורה מדי פעם – הוא בהחלט יודע לאכלס את המסך בדימויים מרהיבים, של מאסטר ותיק ומגלומן.

כותרות העיתונים ידעו לדווח שההיסטוריונים הצרפתיים יצאו נגד הסרט, שמסלף כנראה לא מעט בכל הקשור להיסטוריה של הדמות ושל תולדות צרפת. לא בטוח שצריך לקחת את הביקורת הזאת קשה מדי, אבל עבורנו קולנוע הוא לא שיעור בהיסטוריה אלא הרהור באקטואליה. וכאן, יש להודות, שצפייה בסרט הזה בישראל שאחרי 7.10 מהווה חוויה שונה לחלוטין מצפייה בכל מקום אחר בעולם לפני אותו התאריך. לא ברור למה סקוט עשה את הסרט הזה דווקא עכשיו, איזו מטאפורה הוא מנסה לייצר. מי הוא – עבורו – נפוליאון של ימינו. אבל התסריט של דיוויד סקרפה, והאופן שבו חואקין מגלם את הדמות הראשית, מעבירים איזו הבנה לגבי האופן שבו רודנים וקיסרים שואבים את הפופולריות שלהם מההמונים. לפני 7.10 אולי הייתי רואה בזה סרט היסטורי על תקופות עתיקות ולא רלוונטיות לחיינו, אבל כעת – בעיצומה של מלחמה – אי אפשר שלא לחוש ששוב כמו שהיה ב-1815 ואז ב-1914, גם עכשיו העולם מסרב להתקדם לעידן מודרני יותר וממשיך להילחם. לא עם חניתות וסוסים, אבל עדיין מלחמות בין מדינות, בין מנהיגים, והרודנות והאכזריות לא חלפה מהעולם. יש משהו מחריד באלימות הברברית של מלחמות נפוליאון, והמחריד הוא שהמלחמות האלה והמצביאים האלה נראים פתאום אקטואליים מאוד – חמאס מול ישראל, רוסיה מול אוקראינה, בתימן ובאיראן. כל דור וכל איזור והנפוליאונים שלו, כולם עדיין רוצים לכבוש ולהרוג, כאילו כלום לא השתנה.

(גרסה מורחבת לביקורת שפורסמה ב"כלכליסט", 18.12.2023)

ציוץ