"אייר". בלי ציניות ובלי נעליים

דיברתי על "אייר" בפתיחת פודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. האזינו בספוטיפיי או לחצו להאזנה כאן

זו הפעם השלישית שמאט דיימון ובן אפלק משתפים פעולה כתסריטאים שותפים על סרט בו השניים גם מככבים, אבל זו הפעם הראשונה שבה אפלק – שהתגלה בשנים האחרונות כבמאי מצוין (הוא במאי מצוין ושחקן בינוני) – מביים את שניהם. "אייר", סרטם המשותף החדש, מגיע אחרי "סיפורו של וויל האנטינג" (1997), שביים גאס ואן סאנט, ושעליו זכו השניים באוסקר לתסריט המקורי, ו"הדו–קרב האחרון" (2021), שבוים על ידי רידלי סקוט. בקרדיטים של "אייר" אמנם מופיע שמו של תסריטאי אחר (אלכס קונברי, תסריטאי שזהו הקרדיט היחיד בפילמוגרפיה שלו) אבל אפלק הודה בראיונות שהוא ודיימון אחראים לדראפט שלבסוף צולם.

מעניין לשים לב לדינמיקה הקולנועית של השניים בפרויקטים המשותפים שלהם: בשלושתם מאט דיימון בתפקיד הראשי ואפלק במשני. וב"אייר", ממש כמו ב"הדו–קרב האחרון", אפלק מגלם את הבוס, את בעל הבית, ודיימון מגלם את בן טיפוחיו. מעניין לדמיין את הדיאלוג של השניים על המסך כהמשך לדיאלוג הפרטי של השניים בחיים, בתור מי שמציגים את עצמם כחברים מהשכונה בבוסטון כבר 42 שנה. אפלק מצליח יותר כבמאי ותסריטאי (סרטו "ארגו" זכה באוסקר לסרט הטוב ביותר), דיימון מפורסם יותר כשחקן, והקריירות של שניהם ידעו עליות וירידות. בסצינות המשותפות המעטות שלהם בסרט קשה שלא לחשוב שהם משחזרים על המסך את הדינמיקה הפרטית ביניהם, איזשהו משא ומתן תמידי בין חזון ובין חרדה, בין הרצון להמר על ההצלחה הבאה, גם במחיר כישלון, ובין הנטייה ללכת על הדבר הבטוח.

"אייר" הוא חלק מתת–ז'אנר כל אמריקאי: הביוגרפיה התאגידית. אנחנו מכירים היטב את הסרטים שמציגים את התאגיד כנבל מושחת ("המקור", "ארין ברוקוביץ'") או את הסאטירה האנטי–תאגידית ("תלוי באוויר" ו"תודה שעישנתם", שניהם של ג'ייסון רייטמן). אבל במקביל יש גם את הדרמה נטולת הציניות שמציגה את התאגיד כגיבור, את בעל הבית כאיש חזון ואת השקת המותג כניצחון. "הרשת החברתית" ו"סטיב ג'ובס" (שניהם מאת ארון סורקין), היו כאלה – הם הציגו מבט מפוכח וביקורתי על היזמים שמאחורי המותגים, אבל גם הציגו אותם כחלוצים ששינו את העולם. אנשים פגומים אבל מבריקים. "אייר" מצטרף אליהם כסרט שהוא שיר הלל ליזמות האמריקאית. זהו, למעשה, ביוגרפיה של נעל. הסיפור על איך נולד המותג "אייר ג'ורדן" (כולל מלחמת הגרסאות על מי המציא את השם הזה).

השנה היא 1984 – ואיך שהסרט מתענג על כל שיר ועל כל פרט טריוויה, מלבוש ותרבות מהשנה ההיא – וחברת נייקי מפסידה במצעד המכירות של נעלי כדורסל. אולסטראס של קונברס ואדידס מביסות אותה בקלות. סוני ואקארו (דיימון) הוא צייד הכשרונות שמגיע לחברה ותפקידו לאתר את כוכבי הכדורסל שיוכלו להפוך לפרזנטורים של נעלי נייקי, ואולי כך לקדם את מכירותיהם. אלא שוואקארו הוגה רעיון טוב יותר: הוא מאתר שחקן צעיר שמגיע לאן.בי.איי מהקולג' ומבין שיש כאן עילוי ספורטיבי של פעם בדור. לשחקן הזה קוראים מייקל ג'ורדן ואף אחד עדיין לא יודע מה הוא שווה, אבל ואקארו מרגיש שיש כאן משהו מיוחד. עכשיו עליו לשכנע את מנכ"ל נייקי, פיל נייט (אפלק) ואת אמו של ג'ורדן (ויולה דיוויס) שישתפו איתו פעולה ברעיון משוגע: לא לקדם את הנעל באמצעות השחקן, אלא לקדם את השחקן באמעות הנעל. נעל שתומצא במיוחד עבורו. ואקארו מהמר ששחקן אלמוני אחד יצליח לעשות מהפך מסחרי במאזני החברה. את הסוף, יש להניח, כולם יודעים. אבל הדרך לשם מעוררת השראה.

ההברקה התסריטאית של "אייר" היא שזהו סרט על מה שמתרחש במשרדיה של חברה אמריקאית מפורסמת, אבל מהלכי העלילה כאילו לקוחים מדרמת ספורט. האנדרדוג העני והאלמוני שצריך לנצח בחושיו החדים את הווינרים המצליחים והעשירים. הסקאוטר שצריך לזהות את הכישרון הגדול הבא, ללכוד אותו, לאלף אותו וגם לשכנע את הבוסים שלו שהוא הסוס שעליו צריך להמר. "מאניבול" (גם הוא סרט מאת ארון סורקין) עשה חיבור דומה בין ספורט ובין עסקים, ונדמה ש"אייר" מושפע ממנו. כל אלה סרטים שמציגים עם הומור אבל בלי ציניות את החלום האמריקאי, את סוד ההצלחה האמריקאי: איך שילוב של חזון, כישרון, יוזמה פרטית ושוק חופשי יוצרים חיבורים שהופכים בין לילה לסנסציה. לכאורה זו בסך הכל נעל. בפועל זה משל על האאוטסיידרים והאקסצנטרים שמשנים את האופן שבו משחקים כדורסל ועושים עסקים. הנעל של נייקי – ואמא של מייקל גורדן – שינו לחלוטין את הכלכלה של המשחק. ונדמה שאפלק – ש"ארגו" שלו היה סרט על הכוח המהפכני של הקולנוע – רוצה אגב כך לדבר לא רק על עסקי הנעליים אלא גם על הוליווד, על אנשי החזון האפרוריים שצריכים לשכנע את מנהלי האולפנים לתמוך ברעיון מטורף אחד, שיהפוך, נגד כל הסיכויים, לשובר קופות. בנמשל של "אייר" דיימון ואפלק הם סוני ואקארו – פקידים מבריקים בשירותיו של תאגיד, אנשים עם כישרון לזהות אנשים עם כישרון. הסרט שהם יעשו יהפוך בסופו של דבר למוצר שיקודם על ידי מחלקות השיווק, הפרסום ויחסי הציבור, ושמאזן כלכלי של החברה יהיה תלוי בו, אבל הם בסך הכל רוצים לעשות את מה שהם עושים ולהפגין את הכישרון שלהם. מנכ"ל נייקי הוא לפיכך מעין ראש אולפן, זה שלא רוצה להתעמת מול הדירקטריון ומעדיף שעובדיו ילכו על מה שבטוח, מצליח וזול. אבל הם רוצים לשכנע אותו להמר על מה שעוד לא נוסה. זה מעניין בהקשר הזה ש"אייר" הוא הסרט הראשון של אולפני אמזון, בחבילה חדשה של סרטים שהאולפנים מתכננים להשקיע בהם מאות מיליוני דולר בהפצה קולנועית. בתחילת דרכם, אמזון מכרו סרטים הפצה לפני שהגיעו לסטרימינג, ואז הם הפסיקו עם זה ויישרו קו עם נטפליקס ושיגרו את סרטיהם לבכורות בלעדיות בשירות הסטרימינג שלהם, וכעת – בעקבות דיסני ואפל, גם אמזון מחליטים לחזור לאולמות הקולנוע. כך שהסרט הזה הוא גם כתב הגנה של ראשי אמזון על עצמם – "מבחוץ אנחנו תאגיד ענק, מצליח, אימתני וקפילטיסטי, אבל מבפנים יש אצלנו אנשי חזון וכישרון שמשנים את העולם הזה". זו גישה כל-אמריקאית, ולכן "אייר" נזקק לספר סיפור בן 40 שנה כדי לתפוס מרחק אירוני מהדמויות והאירועים, כדי לטשטש את הקו – הדקיק ממילא בהוליווד – בין יצירה אמנותית ובין תוכן שיווקי.  (אגב, אם אתם רוצים לראות סרט שמספר את הסיפור איך התחילה חברת נייקי, חפשו את "ללא גבולות" של רוברט טאון, בו מגלם בילי קרודופ את האצן היחף סטיב פריפונטיין ודונלד סאתרלנד הוא המאמן שלו, שממציא עבורו נעלי ריצה שיהפכו למוצר שישים את החברה שלו, נייקי, על המפה).

"אייר" הוא מאותם סרטים אמריקאיים קלאסיים, שהם בידור איכותי, כזה שגם רוצה להצדיע לאנשי החזון מאחורי הקפטיליזם. הוא מגיע אלינו בדיוק בחג הפסח והוא כל כך מהנה שאפשר לראות בו מתנה לכבוד הרגל.

(גרסה מורחבת לביקורת שהתפרסמה ב"כלכליסט", 9.4.2023)

ציוץ