"פרדייס סיטי". ברוס וויליס עזב את הבניין

דיברתי על ברוס וויליס וסוף הקריירה שלו בפודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. האזינו בספוטיפיי או לחצו להאזנה כאן

זהו סיפור עצוב, טראגי ממש, על כוכב קולנוע נהדר ואהוב, שתוך שנים ספורות הפך לשחקן סוג ג' ולשבר כלי פיזי. ברוס וויליס בן ה-68 כבר לא יעשה סרטים. במרץ 2022 הודיעה משפחתו שהוא פורש מקולנוע אחרי שאובחן עם אפזיה, מצב פיזי המשפיע על היכולת המנטלית של האדם להמצא בסביבתו ולתקשר באופן ורבלי. שנה אחר כך, פברואר 2023, עדכנה המשפחה שהמצב החמיר והשחקן מאובחן כעת עם דמנציה. ובכל זאת, סרטיו של וויליס ממשיכים להגיע לבתי הקולנוע בישראל כאילו כלום לא קרה.

באחרונה עלה בבתי הקולנוע מוצר קולנועי אומלל ונחות בשם "פרדייז סיטי", שהתלוותה אליו הודעה לעיתונות שהכתירה את הסרט "סרטו האחרון של ברוס וויליס". גם ככה, זו ססמת שיווק מקאברית, צינית ונצלנית במיוחד. והיא גם – ככל הנראה – שגויה. על פי דף הוויקיפדיה של וויליס, "פרדייז סיטי" צולם במאי 2021 במשך שבועיים, ואילו ביוני 2021 וויליס כבר צילם את סרטו הבא, "Assassin", שהוא ככל הידוע כרגע באמת הסרט האחרון שלו.

בפעם האחרונה שראינו את וויליס בקולנוע בסרט לא–מביך היתה ב-2019, בתפקידים בסרט "עיר יתומה" של אדוארד נורטון וב"גלאס", של מ. נייט שאמאלאן, החלק השלישי בטרילוגיה שהתחילה עם "בלתי שביר" (2000). בשני הסרטים האלה, אגב, הדמות שגילם וויליס, מתה. במידה רבה, הקריירה של וויליס מתה עם אותם סרטים. מאז, ועד יוני 2021 הוא צילם 26 סרטים. 26 סרטים! בשנתיים. אף אחד מהם לא הופץ מסחרית באמריקה, שם הם נשלחו ישירות ל-vod. הסרטים האלה – סרטי שוטרים ופושעים דלי תקציב וירודים מבחינת איכות, הופצו בבתי קולנוע בטריטוריות שבהם סרטי האקשן המאצ'ואיסטים עדיין מוכרים כרטיסים. דובאי, למשל. או הפיליפינים. או ישראל. היכנסו עכשיו לעמוד של וויליס ב-yes VOD ותגלו שיש לו שם 41 סרטים זמינים לצפייה מיידית. שמונה מהם הופצו בשנה האחרונה מתוך 12 (שני הסרטים שלו שהופצו בארץ ב-2023 – "בלש ניו יורקי: עצמאות" ו"פרדייז סיטי" – מן הסתם יצטרפו אליהם בשבועות הקרובים ויעגלו את המספר ל-10 מתוך 12).

העולם רגיל לסיפורים על כוכבי קולנוע שתהילתם דעכה והם נאלצו לספסר במוניטין שלהם בעבור תפקידים קטנים בסרטים זולים. שנים לגלגנו על הפילמוגרפיה הדועכת של ניקולס קייג', לפני שהוא התעשת על עצמו והתחיל לבחור פרויקטים יותר איכותיים. ליאם ניסן גם טס לאן שהצ'קים נמצאים, אבל הוא מאזן את סרטי הפעולה הירודים עם סרטים מוצלחים יותר שמזכירים שהוא עדיין שחקן אמין. גם וויליס עצמו עשה לא מעט בחירות תמוהות מאז שנת 2000. על כל "ממלכת אור ירח" ו"לופר" (שניהם מ-2012, ולמעשה שני סרטיו הטובים האחרונים) קיבלנו "רד 2", "סין סיטי 2", "הבלתי נשכחים 2" ו"ג'י.איי ג'ו 2", שאף אחד מהם לא הפך ללהיט מספיק גדול כדי להחזיר את וויליס לסטטוס הכוכב הציני, השרמנטי והפיזי שהוא היה בשנות התשעים – מ"מת לחיות" ועד "ארמגדון", מ"ספרות זולה" ועד "12 קופים", מ"האלמנט החמישי" ועד "החוש השישי".

אבל זה לא סיפור נורמלי על כוכב בדעיכה, אלא סיפור מכעיס על אדם שבריאותו ומצבו המנטלי הלכו והידרדרו, ועל תעשייה שלמה שניזונה ממנו וסחטה ממנו כל דולר, הרבה אחרי שהוא כבר היה לא כשיר להמשיך לעבוד. אחרי שמשפחתו בישרה על פרישתו ממשחק, פרסם "הלוס אנג'לס טיימס" כתבה שליקטה עדויות מאנשי צוות שסיפרו שכבר מ-2020 וויליס נראה אדם חולה ומבולבל, שהגיע לימי צילום חלש ולא מוכן. לוויליס היה תעריפון קבוע: שני מיליון דולר עבור שני ימי צילום של שמונה שעות כל אחד. אבל במאים ואנשי צוות דיווחו שלא אחת, אחרי ארבע שעות עבודה הוא שוחרר בגלל עייפות וחוסר ריכוז. הוא הגיע לסט עם פמליה, שכולה קיבלה שכר – אסיסטנט אחד שמתפקד כסוכן ואסיסטנט שני שמזין לשחקן המבולבל את שורות הדיאלוג שלו באמצעות אוזניה. באחד הסרטים ביקש הבמאי מהתסריטאי, תוך כדי הצילומים, שיקטין את שורות הדיאלוג של וויליס למינימום, כי הוא פשוט לא עמד במשימה. השחקן, שהתגלה ב-1985 בסדרה "בלשים בלילה", הפך מהאדם הכי ורבלי, שנון, מהיר לשון ועוקצני על המסך לשחקן שהולך ומאבד את כושר הדיבור שלו.

ברוב הסרטים שהוא צילם בשנת הדעיכה שלו וויליס אפילו לא משחק את התפקיד הראשי, מה שלא מונע מהמפיצים לשים אותו במרכז הפוסטר ולהציג אותו ככוכב הראשי. זו עדות מרשימה ליכולת של הפנים של וויליס להביא קהל, אבל היא רק מחזקת את התחושה שהעסקים סביב הקריירה הקולנועית של וויליס מאז 2020 היא קנוניה שנעשתה מאחורי גבו, וששותפים לה לא מעט משת"פים. זה התחיל מהמפיקים שתפרו סביבו את הסרטים האלה. אחד מהם הוא המפיק הקנדי קורי לארג', שמימן, כתב ואף כיכב בשבעה מתוך הסרטים האלה. הצוות שעבד באופן יומיומי עם וויליס וראה את דעיכתו, את בלבולו, את העובדה שהוא כבר לא לגמרי מבין לאן הוא מגיע, את הטעויות שלו, אבל המשיכו להתפרנס ממנו. ולבסוף, המפיצים בעולם, שקראו את הידיעה על פרישתו, שמעו על מצבו הבריאותי, קיבלו את המידע על כך שהוא צילם את הסרטים שהם קנו במצב בריאותי הולך ונחלש והם עדיין מפיצים אותם לקהל, כדי לגזור עליו קופון ורווח.

בהזדמנות, אחרי שיגיע ל-VOD, העיפו מבט ב"פרדייז סיטי" (שאין לכם שום סיבה לקנות כרטיס בקולנוע לחלטורה הזאת). זה היה יכול להיות סרט קאמבק משולש מוצלח. הוא מביא למסך את וויליס לצד ג'ון טרבולטה, בשיתוף הפעולה הראשון שלהם מאז "ספרות זולה" (שהיה שיתוף הפעולה השני שלהם אחרי "תראו מי מדבר"). והוא מחזיר לכיסא הבמאי את צ'אק ראסל, שהיה לרגע הדבר הגדול הבא אחרי שביים את את ג'ים קארי ב"המסיכה" ואת ארנולד שוורצנגר ב"אירייזר", ואז נעלם. אבל הסרט גם חושף את עבודת חיזת העיניים סביב המותג "סרט של ברוס וויליס": מהסצינה הראשונה ברור שהסרט הזה, שצולם בהוואיי בשבועיים בלבד, הוא מוצר סוג ב'. וויליס מגלם צייד ראשים שבסצינה הראשונה עומד בפוזה האייקונית שלו: צילום מלמטה עם אקדח ביד. זה הכוח שנותר לוויליס, הפוטוגניות הקשוחה שלו עם אקדח שתגרום לגברים בני 40 ומעלה לחשוב שהם רוצים לראות את הסרט הזה. עד מהרה ניכר שהעריכה לא מראה את וויליס מדבר אלא משאירה לו שוטים מהגב, או על פני הפושעים שמולו, כך שלא נראה את שפתיו זזות. כוכב הסרט הזה, בניגוד לפרסומים, הוא למעשה סטיבן דורף. וויליס בתפקיד משנה וטרבולטה הוא הנבל, אותו הוא מגלם באפס מאמץ ובחוסר חשק (מבהיל לראות כמה טרבולטה גרוע כשאין לו במאי אמיתי מולו). כל הסרט נראה כמו העמדת פנים, משחק בכאילו, עם אפקטים נחותים ומוזיקה גרועה. זה המקום שאליו הידרדרה הקריירות של וויליס וטרבולטה. לטרבולטה יש עוד תקנה – הוא לוקח את הכסף ועובר לסרט הבא שאולי יהיה טוב יותר. לעומת זאת, וויליס הועבר מסט לסט כמו בובת חלון ראווה, בסדרת הפקות שצריכה כעת להיחקר על ידי הרשויות שמא היה כאן ניצול.

הקריירה של וויליס הגיעה לסיומה באופן שלא מכבד את רגעי השיא הכבירים שלו בתור איש החוק הקשוח והשרמנטי. וויליס חולה ונמצא בחיק משפחתו. הוא עדיין חי, אבל את הקריירה שלו כבר אפשר להספיד, ולהתחנן ממעריציו לא לראות שום דבר שהוא צילם אחרי 2019.

(גרסה מורחבת לטקסט שפורסם ב"כלכליסט", 19.4.2023)

ציוץ