מתוך פסטיבל דוקאביב 2023: "דבר מה שאינו במקומו". סרט זבל

דיברתי על דוקאביב בחצי השני של פודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה, החל מדקה 28:00. האזינו בספוטיפיי או לחצו להאזנה כאן

מחר (חמישי) ייפתח פסטיבל דוקאביב, שיתקיים עד 20 במאי. הפסטיבל חוגג השנה יום הולדת 25, במהלכן הוא הפך לאחד מאירועי הקולנוע הגדולים והפופולריים בישראל, בין השאר גם בזכות העובדה שסרטי התעודה השתנו מאוד בשנים האלה והפכו מאמנות מעט איזוטרית ליצירה שיש לה פוטנציאל לא רק לחשוף מציאות אלא גם להפוך לשוברת קופות מיינסטרימית או לחילופין לעבודה אודיו–ויזואלית פיוטית, כמעט אקספירימנטלית. התוכנייה של דוקאביב, מאז 1998, הציגה יפה את השינויים שחלו בקולנוע התיעודי, שהפך לסוגה קולנועית נגישה ומלהיבה.

גם השנה, דוקאביב הוא אחד מכ-160 פסטיבלים בעולם שהסרטים הזוכים בתחרויות שלו – המקומיות והבינלאומיות – רשאים להצטרף לרשימת הסרטים הזכאים להתמודד על האוסקר. במסגרת הישראלית, הפסטיבל ייפתח עם דיוקן דוקומנטרי של יהודה פוליקר, ימשיך עם סרט על צביקה פיק, שצולם שבועות ספורים לפני פטירתו, יעבור לסרט על יוסי שריד, ינוע בין סרטים על המדרשיה הראשונה ובין סרט על דיזנגוף סנטר, הקניון הראשון בארץ, ולבסוף יעורר מחלוקות עם סרטים על מלחמת 1948, ועל מתגייסים צעירים לצה"ל שמתמודדים עם ייסורי מצפון. את כל הסרטים האלה טרם ראינו ובוודאי עוד נדבר בהם רבות בשבועות הקרובים, אחרי הפסטיבל, כשייצאו אט–אט להפצות מסחריות ולהקרנות טלוויזיוניות.

מה שכן כבר ראינו הוא מקבץ מגוון מהסרטים הבינלאומיים שיוצגו בפסטיבלים, מדיוקנאות של מוזיקאים, אמנים ויוצרים, לסרטים העוסקים באקטואליה העולמית ולתיאור המשבר האקולוגי. הנה תפריט טעימות ראשוני מסרטי דוקאביב:

"20 ימים במריופול". זוכה בפרס הקהל בפסטיבל סאנדאנס האחרון, הסרט הזה מציג את הימים הראשונים של הפלישה הרוסית לאוקראינה, מנקודת מבטו של כתב שירות החדשות איי.פי, מסטיסלב צ'רנוב, שהיה שם כחלק מעבודתו כעיתונאי המסקר איזורי מלחמה. הסרט התיעודי מאפשר להציג תמונה רחבה יותר מזו המגיעה למהדורות החדשות, ולהציג את תחושת היומיום ברחובות, כשהטילים הראשונים נוחתים בעיר והטנקים הראשונים מתגלגלים אליה פנימה, וחיי תושבי מריופול – והעיתונאים שלצידם – עוברים ממצב של שגרה למצב של סרט אימה..

"סלבטורה: חלומות על נעליים". הבמאי לוקה גואדנינו ("קרא לי בשמך", "אני אהבה") מספר את סיפור חייו של מעצב הנעליים והאופנה סלבטורה פרגאמו, שכבר מת מזמן, אבל לא היה רק חלוץ אופנה, אלא כמהגר צעיר מאיטליה לאמריקה בתחילת המאה העשרים הוא התגלגל במקרה לעיירה קטנה בשם הוליווד, והיה חלק מהאנשים שהקימו את תעשיית הקולנוע האמריקאית, וכל זאת כשהתפקיד שלו היה לעצב ולייצר נעליים לכוכבים. מרטין סקורסזי (מהצד של הקולנוע) ומנולו בלאניק (מהצד של הנעליים) הם בין המרואיינים. מייקל סטולברג (האבא ב"קרא לי בשמך" וב"יהודי טוב") מקריא קטעים מיומניו של פרגאמו.

"נאם ג'ון פייק: הירח הוא הטלוויזיה העתיקה ביותר". ובסרט הזה סטיבן יואן ("מינארי") מקריא קטעים מיומניו של נאם ג'ון פייק, חלוץ אמנות הווידיאו–ארט ומי שמוגדר בסרט גם כ"טרוריסט תרבותי" (משונה שחברתו ושותפתו ליצירה, לורי אנדרסון, לא מופיעה בסרט). מול הבמאית אמנדה קים עמד אתגר – איך להציג את עבודתו ומורשתו של פייק – אמן קוריאני שפועל בניו יורק – באופן שיהיה נגיש וקוהרנטי ובכל זאת יעשה כבוד לעבודות המאוד מופשטות של פייק עצמו. התוצאה היא סרט שאכן נע בין ביוגרפיה – שכוללת שיחות עם אמנים כמו מרינה אברמוביץ' וגם עם אוצרים והיסטוריונים של אמנות – ובין סרט שהוא עצמו אמנות. הסרט יוקרן בהמשך בערוץ יס דוקו.

"דבר מה שאינו במקומו". במסגרת המשבצת החדשה של הפסטיבל העוסקת בסרטים המוקדשים למשבר האקלים, יוקרן הסרט של הבמאי האוסטרי ניקולאוס גיירהלטר, שמספק מבט פיוטי, אסתטי ויפהפה על הכמות הבלתי נתפסת של זבל שיש על כוכב הלכת הזה, ומאבקם של מעטים מול בקבוקים רבים כדי לנסות לנקות קצת את הכל. הסרט נפתח עם שוט ארוך של נוף קדומים יפהפה ופסטורלי, אגם שנח לו בין הרים ענקיים, בעיצומו של חורף קפוא. אבל מבט מקרוב חושף שחופי האגם ומימיו גדושים בזבל – בקבוקי פלסטיק וצלחות חד פעמיות שהצטברו באלפיהם. אנחנו שותים זבל, נושמים זבל והולכים עליו. הסרט מציג גם את פרויקט מטמנות האשפה שהופכות לשטחים ציבוריים ירוקים או אדמות חקלאות, אבל מתחת לפני השטח אם רק תחפרו מעט תמצאו עשרות שנים של זבל, שדווקא נשמר לא רע: פחיות, עיתונים וצמיגים. הסרט הזה יפה לעין כשם שהוא מטריד למוח ולמצפון. הסרט הזה הוא כולו פרדוקס: דימויים אמנותיים ויפהפיים של משבר שהוא לא רק לא-אסתטי, אלא בוודאי גם מאוד מסריח. למרבה המזל הריח לא עובר מסך.

"קוראים לי אלפרד היצ'קוק". הבמאי האירי מארק קאזינס כבר מפורסם למדי בזכות סרטיו שהם לרוב מאמרי קולנוע המציעים באמצעות קריינות ומונטאז' ארכיונים מבט עמוק וחודר לנושא מוכר. בסרטו החדש הוא עושה פעלול שלוקח זמן להסתגל אליו: הוא שוכר שחקן בשם אליסטר מגואן והוא מחקה את קולו של אלפרד היצ'קוק. הסרט מציג מאמר המנתח את סרטיו של הבמאי הבריטי, אבל לא מנקודת מבטו של קאזינס, אלא כאילו מנקודת מבטו ובקולו של היצ'קוק עצמו, שמציג בפני הצופים מה המבקרים ואנשי האקדמיה תמיד פספסו בקשר אליו ולסרטיו. אחרי שמתרגלים לתחבולה המעט משונה הזאת, הסרט דווקא מציע מבט מקורי מאוד ומבריק למדי למוטיבים הקולנועיים והעלילתיים החוזרים בסרטיו של היצ'קוק. הסרט יוקרן בהמשך בערוץ הוט8.

(גרסה מורחבת לטקסט שהתפרסם ב"כלכליסט", 7.5.2023)

ציוץ