ג'ון באטסק, בביתו באנגליה, בעת הראיון איתו

תוכלו להאזין לקטעים מהשיחה שלי עם ג'ון באטסק בחצי הראשון של הפודקאסט סינמסקופ ברדיו הקצה. האזינו בספוטיפיי או לחצו להאזנה כאן

ג'ון באטסק חתום כמפיק על כמה מסרטי התעודה המופלאים – המותחים, המרגשים והמטלטלים – של 20 ומשהו השנים האחרונות. כשמדברים על הדור החדש של קולנוע תיעודי – כזה שיש לו ערך קולנועי, סוחף ושגם מצליח להפוך ללהיט מסחרי – לבאטסק – הבריטי היהודי בן ה-59 – יש תרומה חד משמעית למהפכה הזאת, לצד מפיקים ויוצרים נוספים, וגופי שידור – מ-HBO ונטפליקס ועד סי.אן.אן ונשיונל ג'יאוגרפיק שהתחילו להשקיע תקציבים נכבדים בהפקת סרטי תעודה המיועדים להפצה מסחרית בבתי קולנוע ושיש להם כוח משיכה מסחרי בינלאומי. שניים מהסרטים שהפיק זכו באוסקרים: "יום אחד בספטמבר" (1999), שהיה הסרט הראשון שלו כמפיק תיעודי, סרט שהוא הגה ויזם, ו"מחפשים את שוגרמן" (2012). ההצלחה הביקורתית והמסחרית העצומה של "יום אחד בספטמבר" הזניקה את הקריירה שלו שכוללת כמה מסרטי התעודה היפים ביותר של שני העשורים האחרונים: "המתחזה", "החילוץ" (הסרט התיעודי על מבצע ההצלה של קבוצת הכדורל התאילנדי שנלכדה במערה, שהיה אחד מסרטי השנה שלי לפני שנתיים), "רסטרפו", "הסיפור של טילמן", "הפרויקט של נים" וכמובן "שוגרמן", שהוא לא רק אחד מסרטי התעודה הטובים בכל הזמנים, הוא גם – בעיני – אחד הסרטים הטובים אי פעם מכל סוגה.

בפסטיבל דוקאביב שמתקיים בימים אלה מוצגים שניים מסרטיו החדשים של באטסק כמפיק, ואליהם יוצמד גם "שוגרמן" ליצירת מחווה קטנה ליצירתו. באטסק גם הוזמן לתת כיתת אמן בתל אביב, אבל בזמן הראיון שקיימנו מביתו באנגליה התחיל המבצע הצבאי של צה"ל בעזה שגרם לו לתהות האם יהיה בטוח עבורו לעלות עם משפחתו על מטוס לישראל.

שני הסרטים החדשים שלו מציגים את שני הקצוות של העשייה התיעודית: מצד אחד, "בובי וויין: הנשיא של כולם", סרט פוליטי, אקטיביסטי, בסגנון סינמה וריטה, שעוקב אחרי הקמפיין של הראפר בובי וויין להיבחר לנשיא אוגנדה, ועל רדיפתו על ידי השלטון של הנשיא המכהן בראשות המדינה מזה 35 שנה. הסרט השני הוא "לנשום עמוק", דרמת ספורט עוצרת נשימה, במובן הכי מילולי של המילה, על הצוללנית האיטלקית אלסיה זקיני ומסעה לשבור את שיא העולם לצלילה חופשית (ללא בלוני חמצן) עד שתאונה בחור הכחול בדהב לוקחת את הסיפור הזה לכיוון טראגי. בנוסף לשני האלה תמצאו שתי הפקות נוספות של באטסק בטלוויזיה שלכם: "בום בום בקר", סרט תיעודי בשני חלקים על בוריס בקר, הקריירה המזהירה שלו כטניסאי וההתסבכות שלו עם החוק אחרי שפשט את הרגל (עכשיו באפל טי.וי פלוס), ו"אם הקירות האלה יכלו לשיר", סרטה של מארי מקרטני, בתו של פול מקרטני, שזכתה לגישה חסרת תקדים לתוך אולפני אבי רוד, כדי לספר את סיפורו של האולפן, של האמנים שהקליטו בו, ושל הילדות שלה בין כתליו, כבתו של סיר פול (עכשיו בדיסני +). ארבעת הסרטים האלה מציגים את שני הנושאים שהכי מעניינים את באטסק כמפיק: ספורט ומוזיקה. "אני חולה על ספורט", הוא אומר בשיחה שלנו, "אני בקיא בספורט וזה מעניין אותי וזה לא מקרי שאני עושה הרבה סרטים על ספורט וספורטאים".

אני חייב להודות שאני רגיל לראיין יוצרים ובמאים, אבל כמעט ולא יוצא לי לראיין מפיקים. עם זאת, הפילמוגרפיה שלך באמת יוצאת דופן ויש בה איזשהו קו מאחד. נתחיל עם שאלה כמעט טכנית: על חלק מהסרטים אתה חתום פשוט 'מפיק' ועל חלקם אתה חתום כ'מפיק אחראי' (Executive Producer), מה ההבדל בין שני הקרדיטים האלה?

"אני חתום כמפיק על סרט שאני יזמתי אותו ואני מלווה אותו מראשיתו, לעיתים קרובות אני מוצא את רעיון ואני מלהק את הבמאי. מפיק אחראי הוא קרדיט שאומר שמישהו כבר בא אלי עם יצירה שכבר יצאה לדרך, אבל הם נתקעו איתה וזקוקים לעזרה עם גיוס כסף או חבירה למפיצים, שזה משהו שאני מאוד מנוסה בו. ב'שוגרמן', למשל, הבמאי (מאליק בנג'לול) הגיע אלינו אחרי שהוא כבר ערך את הסרט תקופה ונתקע איתו, ועזרנו לו לגייס לו כסף ולגמור אותו".

לפעמים מגיעים אליו האנשים עצמם ומציעים לו שהוא יפיק עליהם סרט תיעודי. כך היה עם אריק קלפטון, עם הרולינג סטונס, עם הטניסאי אנדי מוריי ועם אלכס פרגוסון. כל אלה פנו אליו.

אבל מה קורה אם מישהו כזה מגיע אליך, הוא מפורסם והכל, אבל אין לו סיפור שיכול להחזיק סרט?

"גם זה קורה, וזה בדיוק נכון. אני מחפש אצל כל אחד מהסרטים האלה את הסיפור שהוא גדול יותר מרק הנושא שלו. יצא לי לסרב לאנשים כשהבנתי שאין להם ממש סיפור שיחזיק סרט".

הפילמוגרפיה של באטסק מלאה בחיבורים עם יוצרים ותכנים ישראליים: הוא התחיל את הקריירה הקולנועית שלו כיחצן הסרטים של גולן–גלובוס באנגליה ("רובם היו גרועים", הוא נזכר), "יום אחד בספטמבר" עוסק בטבח הספורטאים הישראליים באולימפיאדת מינכן ב-1972, הוא היה מפיק אחראי של "טהורה לעד" של מאיה זינשטיין, על בית"ר ירושלים, שזכה בפרס האמי הבינלאומי, הוא הפיק שניים מסרטיו של הבמאי הישראלי–אמריקאי אמיר בר–לב ("הבת שלי יכולה לצייר את זה" ו"הסיפור של טילמן") והוא הפיק את הסרט על השדרן מייק וואלאס שביים הישראלי אבי וייסבלאי. הוא טוען שזה לא קרה בכוונה, אבל זו עדות לכישרון שיש ליוצרי תעודה ישראליים. הקשרים שלו עם הבמאים הופכים, לטענתו, לקרובים מאוד. "אמיר בר–לב הפך לאחד מחבריי הטובים ביותר, מאיה זינשטיין היא הסנדקית של בני הצעיר, שקרוי על שמו של מליק בנג'לול, בני השני קרוי על שמו של פאט טילמן (כוכב פוטבול שהתגייס לצבא האמריקאי ונהרג באפגניסטן מאש ידידותית)".

בנג'לול, הבמאי השבדי של "שוגרמן", התאבד שנתיים אחרי שזכה באוסקר על הסרט. באטסק, שנותר חבר קרוב שלו, עדיין נראה נרגש כשאני מבקש ממנו שיספר לי עליו. "פגשתי אותו כמה שבועות לפני שהוא התאבד. ראיתי שהוא לא במיטבו, אבל לא העליתי על דעתי שהוא יעשה דבר כזה. מה שעצוב לי הוא שמליק עשה סרט על אמן שהעדיף לוותר על קריירה יוקרתית כדי לחיות את חייו בשקט ובצנעה ולהגיד לעולם 'זה אני וזהו' וזה שובר את ליבי שהוא עצמו לא הצליח ליישם את המסר של הסרט שלו ולא הצליח להתמודד עם ההצלחה שלו. הוא היה אדם מקסים".

אחיו של ג'ון הוא מפיק הסרטים דניאל באטסק, לשעבר מי שעמד בראש אולפן הסרטים מיראמקס (אחרי ימי הארווי וויינסטין), מי שהקים את מחלקת הקולנוע של נשיונל ג'יאוגרפיק ומי שעומד כיום בראש "פילם 4", חברת ההפקה של ערוץ 4 הבריטי, אחד הגופים המרכזיים בהפקת סרטים באנגליה. היו כמה מקרים – כמו למשל "רסטרפו" – שהאחים עבדו יחד, אחד כמפיק הסרט, השני מצד האולפן שמממן ומפיץ אותו. "אני משתדל להביא לאחי כמה שפחות מהפרויקטים שלי כדי לא להעמיד אותו במצב לא נעים. הניסיון מלמד שברוב המקרים הוא ממילא אומר לי לא".

זה לא הסיפור היחיד על אחים בקריירה שלו. בתחילת דרכו הוא חלק משרד עם המפיק אנדרו מקדונלד. באטסק בדיוק הפיק סרט עלילתי, "שנאתי את התהליך הזה, סבלתי ממנו וסבלתי מהסרט ולא היה לי מושג איך אני ממשיך מכאן". לעומת זאת, מקדולנד בדיוק הפיק סרט אחר – את "טריינספוטינג" – "רק אחד הסרטים הכי גדולים בתולדות הקולנוע הבריטי". באטסק קינא בהצלחת שותפו לחדר. כחובב ספורט ומוזיקה הוא נכנס לקולנוע בלונדון לצפות בסרט התיעודי "כשהיינו מלכים", שסיפר את סיפור הקרב בג'ונגל בין מוחמד עלי וג'ורג' פורמן. "אני מת על ספורט ומעריץ את מוחמד עלי, אבל מה שהדהים אותי בסרט הזה היה שזה לא היה ממש סרט על ספורט, אלא סרט על התקופה ההיא של שנות השבעים, ועל המוזיקה, ועל הפוליטיקה. תוך כדי הסרט הבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות מעכשיו – סרטים כאלה. כשיצאתי מהסרט נכנסתי למכונית ושתוך כדי נהיגה שאלתי את עצמי איזה סיפור אני מכיר מתולדות הספורט שאפשר לעשות עליו סרט תיעודי שיהיה דומה לזה. ואז נזכרתי בסיפור רצח הספורטאים במינכן. שאלתי את עצמי מה אני יודע על האירוע הזה, מה קרה שם ומי היו הנרצחים, והבנתי שאני לא יודע כלום. החלטתי לעשות על זה סרט תיעודי. אחיו של אנדרו מקדונלד הוא קווין מקדונלד, שעשה כמה סרטים תיעודיים קצרים, פניתי אליו שיביים את הסרט". באטסק גייס את הבי.בי.סי והשיג מימון מהפיק היהודי ארתור כהן. מקדונלד לימים ביים גם את "לגעת באינסוף", אחד מסרטי התעודה הטובים בכל הזמנים וביים את "המלך האחרון של סקוטלנד", על אידי אמין, עליו זכה פורסט וויטאקר באוסקר.

באטסק מספר שהוא מראש מחפש את הסרטים שיש להם סיפור אוניברסלי, קולנועי, גדול מהחיים. הוא מגייס לסרטיו תקציב של בין 1.5 ל-2 מיליון דולר, מקדיש כעשרה אחוז מהתקציב למוזיקה, שתיתן לסרט סחף וקצב, עוד עשרה אחוזים לתחקיר ארכיונים ומשקיע לפחות עשרה חודשים בחדר עריכה. הוא מודע לזה שהוא נכנס לקולנוע התיעודי בתור הזהב שלו, ובזכות גופים כמו HBO ונטפליקס יש כיום את הביקוש והתקציב לסרטי תעודה גדולים ומושקעים.

אתה מבין שהראיון הזה, והעובדה שעבדת עם יוצרים ישראליים, יגרמו עכשיו לעוד במאים ישראליים לפנות אליך עם רעיונות לסרטים. אתה תהיה מוצף.

"אני אשמח מזה. לא הייתי יכול לעשות את הסרטים שעשיתי אם היוצרים עצמם לא היו פונים אלי ומציעים לי את הנושאים האלה. אני זקוק ליוצרים ומחפש כל הזמן נושאים לסרטים הבאים".

(גרסה מורחבת לראיון שפורסם ב"כלכליסט", 14.5.2023. ניתן לשמוע קטעים מהשיחה עצמה כאן)

ציוץ