"מהיר ועצבני 10". מריר ועצבני

על הפוסטר של "מהיר ועצבני 10" מופיעות 14 דמויות. ב"מהיר ועצבני 9" היו תשע דמויות. ב"מהיר ועצבני 8" ו"מהיר ועצבני 7" היו שבע. זה סוד המשיכה של הסדרה הזאת: עודפות. מה שאי אפשר להשיג בכישרון נשיג בכסף. מסרטים קטנים ועצבניים, סדרת הסרטים הזאת הפכה לענקית ובזבזנית. הסרט החדש עלה 390 מיליון דולר, אחד היקרים בכל הזמנים, וקחו את המילה שלי כשאומר לכם שלא רואים את הכסף הזה על המסך, מעבר לסכומים שהלכו למשכורות העצומות לכוכבים שהסרט מלקט אליו. זו הסדרה הכי לא מאורגנת ומתוכננת בעולם. דמות שנהרגת בסרט אחד, תחזור בסרט אחר עם איזו המצאה עלילתית מופרכת, רק כי המפיקים קלטו באיחור שהם בזבזו כוכב לטובת טוויסט עלילתי רגעי. זוכרים את הדמות שמתה בסרט השישי? ובכן היא חוזרת בעשירי. זו שמתה בשלישי, חזרה ברביעי, וזו שמתה בשני חזרה בחמישי. רק פול ווקר, שמת באמת בזמן צילומי הסרט השביעי, לא חזר, אבל אנחנו מתערבים אתכם שזה עניין של זמן. זאת ועוד: זוכרים שדוויין ג'ונסון היה הנבל בסרט הרביעי והפך לטוב בחמישי? ושג'ייסון סטייתאם היה הנבל בסרט החמישי והפך לטוב בשביעי? ושרליז תרון שהיתה הנבלית בסרט השמיני, והפכה לטובה בעשירי? אבל השיטה עובדת: מאז הריבוט ב"מהיר ועצבני 4" – האתחול מחדש של הסדרה – מספרי הצופים רק עלו ועלו. בישראל הסרט הרביעי מכר 200,000 כרטיסים, החמישי עלה ל–330,000, השישי טיפס לחצי מיליון עגול, השביעי והשמיני הגיעו כבר ל–660,000 (הסרטים השישי והשביעי היו הכי נצפים בארץ בשנות בכורתם), והתשיעי, שהיה אחד הראשונים שהופץ אחרי סגרי הקורונה הביא 380,000 צופים.

יותר שחקנים, יותר כרטיסים. "מהיר ועצבני" בקופות בישראל

הסרט הרביעי החזיר את וין דיזל לסדרה ממנה פרש אחרי הסרט הראשון. זה התחיל כסיפורם של נהגי מירוצי רחוב ומאבקם באף.בי.איי והפך לסיפורם של נהגי רחוב לשעבר שעובדים עבור סוכנות ביון בינלאומית מסתורית, שמשיגה להם צוללת גרעינית בסרט השמיני וטיסה לחלל בסרט התשיעי. וככל שעוד ועוד כוכבים הצטרפו ועוד ועוד צופים הגיעו כך הסדרה הפכה יותר ויותר גרועה. באמת, אין סדרה עם מחשבת תסריטאות עצלנית ורשלנית יותר מסרטי "מהיר ועצבני". זו סדרה שכתובה כקומדיה – וככזאת היא אולי היתה טובה בהרבה – אבל משוחקת ומבוימת כמו מלודרמה טורקית, עם טקסטים שנשמעים כאילו נוצרו במחוללי מילים רנדומליות. אין משפט אחד שווין דיזל נוהם – כבר שישה סרטים – שאני מצליח להבין איך החלק הראשון שלו מתחבר, מסביר או מצדיק את החלק השני. וביקום שיש בו את הלהטוטנות הווירטואוזיות של "משימה בלתי אפשרית", האינטנסיביות של סרטי ג'ייסון בורן, האלגנטיות של סרטי ג'יימס בונד והקרקסיות של סרטי ג'ון וויק, איך יצא שדווקא המוות המוחי של סרטי "מהיר ועצבני" הוא זה ששובר הכי הרבה קופות, בסרטים שהכל בהם גנוב והם עשויים מאפס אחוזים של חומרים מקוריים?

סיבה אחת היא שהרעש והצלצולים, והעלילה הפרימיטיבית, באמת מתקשרים עם קהל שרוצה בידור מופרך. וסיבה נוספת היא שמתחת לטמטום העלילתי מסתתרת הבנה גאונית בהנדסת קהל. וין דיזל וניל מוריץ, האחראים יחד על סרטי "מהיר ועצבני" מאז הרביעי, בעצם הבינו את הקהל הבינלאומי עוד לפני מארוול ודיסני. הם יצרו צוות שחקנים מגוון מבחינה אתנית, שוויוני מבחינה מגדרית, ומעולם לא האשימו אותם בפוקס ניוז ובערוץ 14 שהם woke או פרוגרסיביים. הם פשוט שמו על המסך את הייצוג המשתנה של הקהל שיושב מולם – קהל שכמו דיזל, ג'ונסון וג'ייסון מומואה (שמצטרף לסרט הזה) הוא כולו מעורבב מבחינה אתנית. מומואה – הלא הוא אקוומן שמצטרף לחבריו מסרטי הקומיקס כמו ג'ון סינה (פיסמייקר), גל גדות (וונדר וומן), דוויין ג'ונסון (בלאק אדם) וברי לרסון (קפטן מארוול) – הוא הדבר הכי טוב בזוועה שהיא "מהיר ועצבני 10". כאילו שהוא הביא לעצמו במאי משלו מהבית. מומואה מגלם דמות קומית היסטרית וניהיליסטית בסרט רציני כמו קבר. אם כל סרטי "מהיר ועצבני" היו מתודלקים באוקטן שעליו נוסע מומואה, ולא בשמן הבלמים שאיתו חורק וין דיזל, יכול להיות שהייתי אוהב את הסדרה הזאת, שכמו נועדה למישהו כמוני – חובב סרטי מרדפי מכוניות. אבל הסרטים האלה, אחד אחרי השני, לא מצליחים להלהיב אפילו בדבר האחד הזה שלשמו הם נוצרו.

(גרסה מורחבת לביקורת שפורסמה ב"כלכליסט" ב-21.5.2023)

ציוץ