"הגול הבא מנצח". טאיקה וואיטיטי חוזר הביתה

הכותרת "מבוסס על סיפור אמיתי", שפותחת סרטים רבים, מרמזת בדרך כלל לצופיה שמדובר בסרט רציני, היסטורי, שמאפשר הצצה נדירה אל התהליכים ואל מאחורי הקלעים של אירועים גדולים (או קטנים) בתולדות העולם. זו, לרוב, מעין תעודת אחריות עבור הקהל שמדובר בסרט רציני, נטול שטויות והמצאות. בעולם שבו סרטי פנטזיה, אקשן ומדע בדיוני הם התוצרת הקולנועית העיקרית, סיפור אמיתי הוא איתות לקהל שמדובר במציאות והיסטוריה ולא בדיון ופנטזיה.

אבל יש סרטים שבהם הכותרת הזאת אומרת את ההפך הגמור. "הגול הבא מנצח", סרטו החדש והנהדר של טאיקה וואיטיטי (זוכה האוסקר על "ג'וג'ו ראביט"), הוא כזה. זה סרט שבו ההיאחזות בסיפור האמיתי, שהתרחש בשנת 2011, נועדת להגיד לקהל: אנחנו יודעים שלא תאמינו לנו, אבל הדבר המטופש הבא קרה באמת. לא היינו יכולים להמציא אותו מרוב שהוא מטורלל, מופרך – ולמען האמת גם קצת אידיוטי. אבל וואיטיטי, קומיקאי מצוין עם לב טוב, הופך את הסיפור המשונה על נבחרת הכדורגל של סמואה האמריקאית למשל מחמם לב על בני אדם בחולשותם. בתוך סיפורה של נבחרת כדורגל מצחיקה אחת וואיטיטי מצליח לדבר על כובשים וילידים, לבנים וכהי עור, על גבריות ונשיות, על הגדרה עצמית מגדרית, על קבלה עצמית ודימוי גוף, על דעות קדומות וגזענות, ועל היכולת האינסופית ליפול ולקום, להתרסק ולהשתקם. בתוך כל הבדיחות המצוינות שיש בסרט הוא בסופו של דבר סרט מחמם לב, אופטימי ומעורר השראה על כך שגם הדברים הכי בלתי אפשריים יכולים להתגשם, לא משנה כמה טריוויאליים וחסרי חשיבות הם.

בשנת 2001 נכנסה נבחרת הכדורגל הלאומית של סמואה האמריקאית להיסטוריה של עולם הספורט: במוקדמות גביע העולם היא הפסידה לנבחרת אוסטרליה 31-0, ההפסד הכי גדול אי פעם במשחק רשמי של פיפ"א. הנבחרת דורגה אז במקום האחרון מבין כל הנבחרות בעולם ושמה הלך מאחוריה: זו הנבחרת הגרועה בעולם. סיפורו של "הגול הבא מנצח", המבוסס על סרט תיעודי באותו שם מ-2014, מתרחש עשר שנים אחר כך, כשהנבחרת מחליטה לנסות שוב את מזלה להגיע למונדיאל ועכשיו יש לה רק שאיפה אחת בלבד. לא להגיע למונדיאל, לא. החלום שלהם קטן וריאלי יותר: הם לא רוצים את המקום הראשון, הם רק לא רוצים את המקום האחרון. ולכן הם צריכים לעשות את הבלתי אפשרי: לנצח במשחק אחד. הבעיה: זו באמת הנבחרת הגרועה בעולם (וזה מה שאני כל כך אוהב בקולנוע: אין לי שום עניין או הבנה בכדורגל, אבל הסיפור הזה לא יכול שלא לשבות את ליבי ולהפוך אותי – וצופים כמוני – למושקעים בספורט ובמהלכיו).

איי סמואה האמריקאית הם הטריטוריה האמריקאית הדרומית בעולם, מדינת חסות הנפרשת על פני שבעה איים שמכילים אוכלוסיה של פחות מ-50 אלף אנשים, ליד האי סמואה, בתוך קבוצת האיים הפולינזיים – על הדרך באוקיאנוס השקט הדרומי, שבין ניו זילנד להוואי. הפולינזים מסמואה והסביבה היגרו משם בחלקם להוואי, כמו הוריהם של דוויין ג'ונסון וג'ייסון מומואה, וחלקם לניו זילנד, כמו אביו של טאיקה וואיטיטי. וואיטיטי הוא, אם כן, בן לאב ממוצא מאורי/פולינזי ולאם יהודיה (בתעודת הזהות הוא טאיקה דיוויד כהן). סרט קודם שלו, "ג'וג'ו ראביט" היה הניסיון שלו להתמודד עם המורשת היהודית של אמו, בסרט שהצליח לאזן באומץ ובפזיזות בין פנטזיה ילדותית, הומור שחור וסיפור על השואה. סרטו החדש פונה למורשת האיים של אביו (בה כבר עסק בסרטו הראשון "בוי"). בין לבין, וואיטיטי הפך מאחד הבמאים הכי מצליחים בניו זילנד למי שהצליח לייצא את חוש ההומור המקורי שלו לעולם הקולנועי של מארוול בשני סרטים בסדרת "ת'ור", שהפכו את הגיבור המיתולוגי מהסרטים הראשונים לגיבור-על מוזנח ונלעג. המשותף לכל הסרטים שוואיטיטי חתום עליהם כבמאי ותסריטאי (ולרוב גם כשחקן) היא הרגישות שלו לשלב בהם את סיפוריהם של תרבויות המיעוט, אלה הנכבשות והנרדפות, ולתת להם קול ונוכחות. הוא עושה את זה באופן הכי פחות דוגמטי: הוא יוצר קומדיות – שלרגעים אפילו נראות חסרות רגישות (וואיטיטי חטף על הראש מלא מעט יהודים על "ג'וג'ו ראביט" בטענה שעל השואה, ובוודאי על היטלר, לא צוחקים) – שהופכות את התרבויות הלא–מיינסטרימיות, והלא נוצריות, לגיבורות, ואגב כך הוא מיידד את צופיו עם תרבות האחר. וואיטיטי, בלי שום ציניות, פשוט מאוהב באנדרדוגים.

לתוך סיפורה של הנבחרת מסמואה נכנס מאמן הכדורגל ההולנדי תומאס רונגן (מייקל פסבנדר), שנמצא במשבר בקריירה שלו: הוא לא הצליח להכניס את הנבחרת האמריקאית הצעירה למונדיאל ופוטר מעבודתו. מובטל ושיכור הוא נשלח לגלות במושבת העונשין: לאמן את הנבחרת הכי רחוקה והכי גרועה בעולם. עבור וואיטיטי זה דימוי קולניאלי מושלם: הכובש ההולנדי הוא הפעם זה שנשלח בעל כורחו לחיות כגולה בין הילידים. הוא זקוק להם יותר משהם זקוקים לו. ההמשך יכול להיראות כמו ספין–אוף ל"טד לאסו" או הרימייק של "לרוץ על החול", או כל קומדיית ספורט אחרת שעוסקת במאמן או בשחקן שהוא דג מחוץ למים, אבל צריך ללמוד להשתלב בקבוצה, כי אי אפשר לנצח אלא כשכל חברי הנבחרת מסונכרנים זה לזה, רצים לאותו כיוון ונלחמים על אותה מטרה. וממש כמו טד לאסו, גם גיבור "הגול הבא מנצח", יגלה שהם אלה שמצילים אותו ולא ההפך. בסיפור שהופך את הלוזרים לווינרים, בסרט שבאמת מורגש בו הלב הגדול והמצחיק של וואיטיטי. המשך עלילת הנבחרת והישגיה באותו טורניר עולמי כל כך מופרך, כל כך אידיוטי (במובן הכי מצחיק של המילה), וכל כך לא מתאים לז'אנר סרטי הספורט שמקדשים את המנצחים ולועגים למפסידים. ולכן אין מנוס אלא להזכיר: זה מבוסס על סיפור אמיתי.

(גרסה מורחבת לביקורת שהתפרסמה ב"כלכליסט", 17.1.2024)

ציוץ