"הקול בראש 2", ביקורת
"הקול בראש 2". טוב לי או ריילי
הרחבתי על "הקול בראש 2" בפודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. האזינו בספוטיפיי או לחצו להאזנה כאן
כדי להתאכזב מ"הקול בראש 2" צריך לראות קודם את "הקול בראש" הראשון מלפני תשע שנים. בדיעבד, הסרט ההוא, זוכה האוסקר לאנימציה באותה שנה, היה אחד הסרטים היפים והמקוריים – לא רק בתולדות אולפני פיקסאר אלא אולי אף בתולדות סרטי האנימציה. סרט ההמשך אינו גרוע בשום אופן, הוא אף מבריק לרגעים, והוא מתפקד כפרק המשך חביב מאוד, לו "הקול בראש" היה הופך לפיילוט של סדרת טלוויזיה. אבל אין בו את ההפתעה, המקוריות וההתפעמות שהיו בסרט המקורי, שהצליח לקחת רעיון ערטילאי לחלוטין ולהפוך אותו לסרט הרפתקאות נבון שמציף את צופיו בדיוק בשלל הרגשות שמייצגים גיבורי הסרט. "הקול בראש 2", על 96 דקותיו המרעננות בתמציותן, מאכזב בכך שהוא חוזר להלך באותם נתיבי עלילה שבהם צעד הסרט הקודם, ומגיע לאותן מסקנות בדיוק – שהרגשות שלנו משתנים ככל שאנו מתבגרים, ואין מה לעשות בקשר לזה מלבד לקבל את זה. אכזבה, הנה רגש שאפשר לנסות לפתח לקראת "הקול בראש 3".
הסרט החדש אמנם יוצא תשע שנים אחרי הקודם, אבל בחייה של ריילי עברו רק שנתיים. היא היתה בת 11 בסרט הקודם ובת 13 בסרט הנוכחי, והיא מגיעה – לחרדת כולם – לגיל ההתבגרות, ובבת אחת שצף חדש של רגשות משתלט על הראש שלה. כזכור, כל הרעיון בסרט הוא שהרגשות הן דמויות והן אלה שמפעילות את ריילי מבפנים. הסרט קודם היה ייצוג יפה לאופן שבו הרגש שולט במעשים. הסרט החדש הופך את עולם הרגשות לזירת קרב, בייחוד כשלתמונה נכנסת חרדה (בגילומה של מאיה הוק, בתם של איתן הוק ואומה תורמן) שמעיפה מחדר הפיקוד את הרגשות הישנים, ובראשם את ג'וי/שמחה (איימי פולר) ומפילה על ריילי חיים של סטרס ומבוכה, כל זה קורה בזמן שריילי מנסה להצטיין במחנה הוקי, שהוא היא מנסה להתקבל לנבחרת התיכון. אבל עלילתה של ריילי משנית בסרט – והפעם צריך להגיד מזל שכך, כי סיפורה של ריילי במחנה האימונים לנבחרת ההוקי לא מעניין – ועיקר העלילה היא זאת שמציגה את הקונפליקט שבין הרגשות שבראשה.
אחרי שג'וי וצוותה הילדותי גורשו מחדר הפיקוד, הסרט עוקב אחר המסע שלהם לא רק לחזור לנהל את ריילי ורגשותיה אלא בדרך למצוא את מהות האישיות של ריילי, שהחרדה מנסה להרוס ולבנות במקומה אישיות חדשה, קצת פחות אופטימית. בדרך גיבורי הסרט יעברו לא מעט מכשולים הבנויים על משחקי מילים באנגלית, להנאת אלה שיצפו בסרט בגרסתו הלא מדובבת (והוא אכן סרט התבגרות שמתאים מאוד לקהל לא ילדותי). הרגשות, למשל, נכלאים בצנצנת. כי באנגלית רגשות כלואים ומודחקים רגשות נקרא bottled up. ואז הם נעצרים במסעם בגלל תהום שנפערת בדרך ברגע שריילי מגלה את הסרקזם. זה משחק מילים מתולכם קצת – סר קאזם, כי ה-chasm באנגלית זה תהום. וכשחרדה מבקשת רעיונות, גיבורנו נקלעים לסופת ברד שהיא brain storm. וכשהם מגיעים לעולם הפנטזיה של ריילי הם נתקלים ב mount Crushmore, שבו חצובים הכוכבים החתיכים שריילי דלוקה עליהם. חביב ויצירתי. זה גם בא לידי ביטוי ברגעים נאים של אנימציה מגוונת מכל מיני סגנונות, המייצגים תקופות בחייה של ריילי: אנימציית נייר ילדותית המייצגת סדרה בסגנון "בלואי" או "דורה" שאהבה בילדותה, משחק מחשב מיושן שאהבה בגיל מבוגר יותר, וסיקוונס אנימציה במגזרות נייר. רעיונות יצירתיים יש כאן בשפע, במה שנראה כמו מפעל רעיונות פורה.
יותר מהסרט הראשון, "הקול בראש 2" הוא סרט שיש בו ערכים טיפוליים, ואף דידקטיים, על האופן שבו רגשות, ולא הגיון, מפעילים אותנו – כאילו זה עיבוד לספר של דן אריאלי – וגם יש בו כלים לדבר על היכולת לזהות ולשלוט בהם. העובדה שהחרדה היא הדמות העיקרית הפעם, ובעיקר המאבק בין שמחה וחרדה, מתאימה לדור הזה, דור החרדה והפרוזק או הציפרלקס. לריילי בת ה-13 עדיין לא מציעים טיפול תרופתי, אלא עליה רק להיזכר מי היא באמת, מה האופי והאישיות שלה, ושיש לה מקום להתפתח לכל מיני כיוונים, חלקם חיוביים וחלקם שליליים, ושלכל רגש יש מקום, כל עוד הוא לא יוצא משליטה. זה סרט שיקל על הורים ומחנכים לדבר עם בני נוער על רגשותיהם, אם אלה בכלל יואילו לדבר (הרגש החדש שמצטרף לסיפור – אדישות, או Ennui בצרפתית – הוא בסופו של דבר זה שמייצג את בני הנוער יותר מכולם, ולכן מצליח להצחיק עם כל גלגול עיניים).
פיט דוקטר,שביים והגה את הסרט הראשון, ושכיום כבר אפשר להכריז עליו כאחד מבמאי האנימציה הטובים בכל הזמנים, הוא כעת המנהל הקריאטיבי של אולפני פיקסאר והפעם הוא בחר להאציל סמכויות. חבל. את "הקול בראש 2" יצר צוות זוטר באולפן, בלי המלחין המקורי (עובדה שמורגשת כשעולה נעימת הנושא שלו, ושמים לב שהסרט החדש נטול מוזיקה יוצאת דופן), ובלי חלק ניכר מהשחקנים המקוריים, שלא טרחו לחזור. כבמאי, דוקטר עשה פלאים בפיקסאר בכך שלקח רעיונות מופשטים והפך אותם לפנטזיות: חלומות ב"מפלצות בע"מ", רגשות ב"הקול בראש", געגוע ב"למעלה" ונשמה ב"נשמה". כשהוא מביט מהצד ומפקח בתור הבוס, "הקול בראש 2", עם כל חינניותו, הוא יותר מדי מאותו דבר. הרבה רעיונות מקסימים במסגרת שכבר נותרה מקובעת. וכדי שפיקסאר תחזור לגדולתה, דוקטר צריך לצאת לשנת שבתון מניהול החברה ולחזור לביים עבורה סרטים מקוריים. את הקונספט של "הקול בראש", בכל אופן, כבר אפשר להפוך לסיטקום בדיסני פלוס, פרק בשבוע – ריילי בתיכון, ריילי בקולג', ריילי מתאהבת – במקום סרט כל תשע שנים.
(גרסה מורחבת לביקורת שפורסמה ב"כלכליסט", 16.6.2024)
