19 יוני 2015 | 07:55 ~ 7 תגובות | תגובות פייסבוק

״הקול בראש״, ביקורת

״הקול בראש״

״הקול בראש״

איך הם עושים את זה? פיקסאר, הכוונה. איך האולפן הזה מצליח להמשיך לעשות סרטים כאלה, כמו ״הקול בראש״ שיש בהם משהו כמעט – מה המילה הזאת? – מושלם. מילה חזקה מדי ״מושלם״. ״קלאסי״, היא מילה נכונה יותר כאן. פיקסאר הוא אולפן שעובד בשיטה ההוליוודית הקלאסית שממרכזת את כל שלבי ההפקה, מהפיתוח, התסריט והאנימציה, בתוך האולפן עצמו, ובעבודת צוות עם כמה מהמוחות היצירתיים הגדולים של הוליווד, והתוצאה נראית קלאסית בהתאם. יש משהו על זמני בסרטים של פיקסאר. הם מאוד עכשוויים, מודרניים, אפילו עתידניים, אבל הנשמה שלהם עתיקה ומתחברת להוליווד של פעם. עצם העובדה שאנחנו מתייחסים ל״סגנון״ או ל״קו״ של אולפן, ולא של היוצר הבודד, היא תופעה שכבר אינה קיימת כיום, ושמתקשרת להוליווד של פעם, בה ניתן היה למצוא קווי דמיון וסגנון בין הסרטים השונים שהופקו על ידי אותו אולפן (דרמות הפשע של וורנר, המיוזיקלס של אם.ג׳י.אם, סרטי האימה של יוניברסל, וכו׳).

עבודת האולפן ניכרת קודם כל בכל מה שקשור ב-craftsmanship – האומנות – של העשייה. רואים את זה קודם כל בתסריט. התסריט של ״הקול בראש״ הוא בית ספר לכתיבה. ובכלל, מי שרוצה לדעת איך כותבים תסריט על פי כל הכללים, הסרטים של פיקסאר הם המקום היחיד שמציג פרפקציוניזם עקבי – בראש ובראשונה במבנה. הסרטים שלהם דופקים כמו שעון. התסריטים של פיקסאר מוכיחים עד כמה מבנה הוא חלק בלתי נפרד מהרגש, ומהבנייה ההדרגתית, כמו שלבים בסולם, אל הקתרזיס. כך גם כאן, מעברי המערכות הכל כך נכונים, שמצליחים להפתיע ולהבריק גם כשידוע שהם תכף באים, איפיוני הדמויות שנראים כמו קישוטים בתחילה והופכים לאלמנטים עלילתיים מהותיים בהמשך, והשזירה הנהדרת של כל חוטי הדמויות והעלילה לקראת הסיום, הם מהותיים לדינמיקה של הסיפור. יופיו המיוחד של התסריט הזה הוא בכך שיש התאמה מסוימת בין עלילת הסרט, שלמעשה מתארת בפנינו איך נוצר נראטיב (סיפור חיים של אדם בתור נראטיב בהתהוות, שנוצר ונפרם ללא הרף), בסרט שבו הנראטיב עצמו בנוי לתלפיות.

והאמת, ״הקול בראש״ הוא גם סרט מרגיע. נדמה היה שפיקסאר מאבדים את זה קצת בשנים האחרונות. ג׳ון לאסיטר, הצ׳יף בראש האולפן, עבר לנהל את כל חטיבת הבידור של דיסני, ונדמה היה שהוא מזניח את פיקסאר לטובת מותג האם, שם הוא הקים לתחייה את מחלקת האנימציה שהלכה ודעכה (״פרוזן״ מישהו?). פיקסאר נשארו עם ״אמיצה״ ו״מכוניות 2״ הבינוניים ו״מפלצות בע״מ 2״ הככה-ככה. בשביל ככה-ככה אנחנו לא צריכים את פיקסאר. אז אחרי שלושה סרטים חלשים וארבע שנים מדאיגות פיקסאר חוזרת.

לאן היא חוזרת? הבה נדרג: ״הקול בראש״, שביים פיט דוקטר, אינו משתווה ל״צעצוע של סיפור 3״ ו״וול-אי״, שהם בעיניי הסרטים הכי מעולים של האולפן. וקצת מתחת ל״רטטוי״ ו״משפחת סופר על״. אבל מעל ״למעלה״, סרטו הקודם של דוקטר. ו״למעלה״ היה מעולה.

״הקול בראש״ מתרחש בתוך ראשה של ילדה בת 11 בשם ריילי. ריילי היא ילדה רגילה לחלוטין שעוברת עם הוריה ממינסוטה לסן פרנסיסקו. בתוך ראשה של ריילי יש חמש דמויות המייצגות ארבע מרכזי רגש: אושר, עצב, כעס, פחד וגועל. הם הרגשות שמפעילים את ריילי, ובעצם כל אחד מאיתנו. הם הטייסים שולטים על מעשינו ותגובותינו. בכל רגע נתון, אחד מהם לוקח פיקוד על המוח שלנו.

11 שנים עברו על ריילי, עברו בריקודים. הן היו מאושרות בזכות העובדה שג׳וי – האחראית על האושר – היתה הדמות הדומיננטית בתוך ראשה. אבל המעבר לעיר החדשה, וגם ההתקרבות לגיל ההתבגרות, עושים לריילי בלאגן במוח, הרגשות יוצאים משליטה. גיבורת ״הקול בראש״, חשוב להדגיש, אינה ריילי, אלא ג׳וי (איימי פוהלר). היא זו שיוצאת למעין סרט מסע והרפתקאות יחד עם עצב (פיליס סמית מ״המשרד״) בניסיון להשיב את המצב לקדמותו, רק כדי לגלות שבמוח ובעולם הזכרונות והרגשות מה שנשכח, אינו חוזר. בדרך הם לא רק יעברו תחנות בתוך המוח, התודעה והזכרון, אלא גם תחנות חיים שהסרט מנציח אותן, רגע לפני שהן נשכחות. מהבחינה הזאת ״הקול בראש״ ממשיך את התימה שעסק בה דוקטר ב״למעלה״ – לא רק המעבר בין הגילים וההתבגרות הבלתי נמנעת, אלא הזכרונות שמתנדפים להם במהלך החיים, זכרונות ילדות כשאובדים לנו כמבוגרים, ואולי קצת בשל כך חושינו קהים. זכרונות שאנחנו זוכרים רק בזכות הקולנוע.

16 שנה היה ״מטריקס״ הסרט שככל הנראה הכי הרבה הרצאות נתפרו סביבו: תודעה ותת-מודע, קיברנטיקה ורוחניות, יהדות ובודהיזם, מציאותי ומלאכותי, וירטואלי וממשי. זה סרט שהצליח להכיל ייצוגים להרבה מאוד רעיונות מופשטים. ובכן, זוז הצידה ״מטריקס״. ״הקול בראש״ הולך להיות הסרט שיוקרן בכל סדנת הורים, בכל הרצאת מבוא על פסיכולוגיה למתחילים, בכל פאנל על שליטה ברגשות ועל תפקיד הזכרונות. זה ״שמש נצחית בראש צלול״ למתחילים – זכרונות, רגשות ואובדנם. הורים בסדנאות של מעון אדלר יילמדו להכיל את השינויים בילדיהם; ילדים יידרשו לצפות בסרט ולדווח בסופו עם איזו דמות הם הכי הזדהו, וכך הם יעברו איבחון אינסטנט; מטפלים יתחילו להשתמש בטרמינולוגיה מתוך הסרט כדי לתקשר עם מטופליהם (״נראה לי שכעס שולט כרגע בעניינים אצלך בראש. אולי תעביר את ההגה קצת לעצב, תן לו מקום לזמן מה״).

אבל היופי האמיתי שמסתתר ב״הקול בראש״ אינו רק המסע שהסרט עושה בתוך המוח והנפש, שאגב כך מכיל כמות בלתי מבוטלת של טרמינולוגיה קלינית מתקדמת למדי לסרט אנימציה לכל המשפחה, אלא המסע הרפלקסיבי שהסרט עושה בתוך ראשו של הצופה. אנחנו מכירים סרטים העוסקים בתהליך היצירה, אבל הנה סרט שלמעשה מתאר מה קורה בראשם של הצופים, ואת האופן שבו מה שמתרחש על המסך משפיע על מרכזי הרגש שלנו ומעורר בתוכם זכרונות חבויים. המסע שהגיבורות עושות אל תוך הזכרון לטווח ארוך, התת מודע, עולם הדמיון והמרכז לחשיבה מופשטת, הוא גם מסע התבגרות בין סוגים של סרטי אנימציה, מהילדותיים ביותר עד לניסיוניים.

המסע בין סרטי אנימציה מביא אותה לנקודה שתפסה אותי: האם ״הקול בראש״ הוא בעצם המחווה הגדולה של פיקסאר ל״המסע המופלא״ של היאו מיאזאקי? ידוע ומתועד שג׳ון לאסיטר הוא מעריץ של מיאזאקי, ובתור האיש שעומד בראש פיקסאר הוא הצליח לשכנע את דיסני לדבב לאנגלית (בתרגומו של ניל גיימן, במקרה אחד) ולהפיץ את סרטיו. ״המסע המופלא״, בקידומו של לאסיטר, זכה באוסקר לסרט האנימציה. והנה, כמעט מהסצינה הראשונה אני רואה עוד ועוד רגעים שנראים דומים. בשני המקרים, הסיפור מתחיל כשילדה נוסעת באוטו עם הוריה והם עוברים דירה, לעיר חדשה. בשני המקרים, מעבר הדירה הזה, והפלונטר הרגשי שהוא מוליד, הופך למסע סימבולי, לרגעים סוריאליסטי, בתוך עולמות פנימיים, עולמות של חלום ותודעה. ״המסע המופלא״ מתרחש בעולם של שדים, שכה מחובר לתרבות היפנית, ואילו ״הקול בראש״ מתרחש בתוך עולמות הנפש, הרגש והפסיכולוגיה, שהם סוג של דת עבור הקולנוע האמריקאי. אבל בשני המקרים תמצאו תחנות דומות מאוד במסע הזה, שבסופו של דבר נועד לחד בין ילדה ובין הוריה, זאת תוך שהיא עוברת חוויית התבגרות המלמדת אותה לקבל גם את קיומם של צדדים שליליים בעולם, ולצאת מתוך הבועה המגוננת שבו היא חיתה עד כה.

ולסיום: הרבה מאוד אני מתלונן על תרגומי שמות סרטים לעברית. אבל לא הפעם. ״הקול בראש״ הוא הברקה, שם מושלם.

נושאים: ביקורת

7 תגובות ל - “״הקול בראש״, ביקורת”

  1. הגמד 20 יוני 2015 ב - 18:41 קישור ישיר

    רציתי רק לומר שהביקורות (ורוב המאמרים) בתקופה האחרונה ממש מרתקות… הרבה ידע ואהבה לסרטים. אני תמיד משתדל לעקוב, אבל שמתי לב שמזה זמן אני גם ממש ניהנה.
    תודה.

  2. אחמד כהן 27 יוני 2015 ב - 5:23 קישור ישיר

    סרט רע ודיכאוני שלא מתאים לאף אחד חוץ מילדות בנות 14 עם בעיות התאמה
    פשוט בושה

    • מישי 3 יולי 2015 ב - 14:08 קישור ישיר

      סרט גרוע כמעט מכל בחינה אפשרית (מלבד הציורים, שהם בהחלט יפים, כמובן).
      עלילה שכלתנית (“מבוא לפסיכולוגיה” שנה א’) מחוברת לתסריט מאולץ ועלוב ומתובלת בהרפתקאות של סרט מצויר דרגה ז’.
      פשוט אכזבה גדולה.
      (ואני מתה על סרטים מצוירים.)

  3. חיים צ' 4 יולי 2015 ב - 1:32 קישור ישיר

    סרט טוב, אבל היה יותר טוב אם היה באורך של 45-30 דקות.

  4. לי 5 יולי 2015 ב - 1:40 קישור ישיר

    ביקורת לא פחות ממדהימה ומרתקת. וכל מי שאומר שהסרט גרוע, מה עובר עליכם? אולי בצפייה שניה או שלישית תתפכחו.

  5. יניב 18 יולי 2015 ב - 19:45 קישור ישיר

    ביקורת קולנוע ראויה לסרט מצויין !

  6. יעל 28 אוגוסט 2015 ב - 13:35 קישור ישיר

    אכזבה גדולה.
    אחרי כל ההייפ על הסרט הזה, ראיתי אותו סוף סוף.
    הוא חביב. יש בו רגעים יפים.
    האנימציה כמובן מעולה אבל זה לא מפתיע.
    אבל לקרוא לסרט כה פשטני “קלאסיקה” נראה לי הגזמה פראית.
    הוא אכן עוסק במה שהסרטים האמריקאים אוהבים לדוש בו. תובנות פסיכולוגיות בגרוש.
    אין פה מועקה קיומית אמתית. מה קרה לילדה ריילי? משחק ההוקי התפקשש? המשבר הוא של ההורים, לא שלה. אבל חוץ מקטע קצרצר (גרוע, שוביניסטי ומביך במיוחד) שבו רואים מה קורה בראש של ההורים, זה כביכול סרט על מצוקת גיל הפרה התבגרות. והוא כה צפוי ושבלוני. בסופו של דבר ינצחו הערכים: משפחה, ספורט והגרסה של האמריקאים ל”כיף” שכוללת בעיקר דאחקות דביליות שמהן לעולם לא יתבגרו.
    עוד דבר שהפריע לי במיוחד הוא ייצוג ה”שמחה” לעומת ה”עצב”: כמה סטראוטיפי. ואף אם תלמד “ג’וי” המעצבנת שיעור בחשיבות העצב, הרי שבסופו של יום האנרגיה היפר אקטיבית הזאת מנצחת. הרי עדיף להיות היי ומעצבנת משמנה ומדוכאת. הוריי.
    האמריקאים שוב רודפים אחרי השמחה. נשאיר דברים קצת יותר עמוקים ליפנים.


השאירו תגובה